שחר גבאי
no-face book
פחות מעשור מאז פרצו הרשתות החברתיות בסערה אל עולמנו, ונדמה כי כבר לא ניתן לזכור כיצד היו נראים חיינו קודם לכן; כיצד בכלל תקשרנו האחד עם השני בעידן של טרום הרשת החברתית.
רבות נאמר כבר על היתרונות של רשתות אלו: תקשורת חופשית יותר, מידע נגיש וזמין לכלל הציבור, אפשרות התקשרות עם אנשים שקודם לא יכולנו כלל להגיע אליהם, התארגנויות יעילות של קבוצות, צמיחה מהירה של רעיונות הבאים "מלמטה", פלטפורמה לביטוי אישי שלא היה בגדר הניתן קודם לכן. אולם, יחד עם יתרונותיהן של הרשתות החברתיות, התגלו גם צדדים אפלים. המאמר הקצר המובא כאן אינו מתיימר להכריע את הכף לכאן או לכאן, אלא רק להעלות למודעות שאלות שנדמה שאי אפשר ואסור להתעלם מהן.
הפנים
אחד ממושגי היסוד של הפילוסוף היהודי-צרפתי עמנואל לוינס הוא מושג הפנים, המהווה מטאפורה לפניה הישירה של הזולת אלינו. מושג זה מצוי כבר במקורות היהודים, בעיקר בברכת כוהנים ובאיסור הלבנת פנים, וכמו כן אצל הוגים כרוזנצוויג, בובר, היידיגר וסארטר. אולם אצל לוינס מקבלות הפנים מיקוד מיוחד כאשר הן הופכות ליסוד עיקרי עליו מושתתת האתיקה הלוינסיאנית.
הפנים, אצל לוינס, עירומות ושבריריות ופגיעות, מצוות עלי דרך התגלותן את הדיבר השישי, "לא תרצח", וקוראות אותי לאחריות כלפי הזולת. הפנים הן השיח האתי, הטמון בכך שהזולת אינו נבלע על ידי לשום קטגוריה מכלילה אלא תמיד נותר במרחק ממני -מרחק אשר פניו מצוות עלי לכבד ובכך להותיר את הזולת באחרותו, בשונות שלו ממני שלא ניתן לצמצמה להכרה שלי כשם שניתן לעשות עם אובייקט. הזולת מראה את עצמו אולם תמיד לא צפוי, תמיד חומק מהציפיות שאני משליך עליו, מהצורות שאני כופה על הדברים. לחמיקה זו, אי-אפשרותי לשלוט על הזולת ולהכפיף אותו להכרתי כעוד אובייקט בין אובייקטים, יש מומנט המאיים עלי בחוסר הודאות והשליטה, מומנט היכול לגרום לי לנהוג באלימות כלפיו בנסותי למחוק את זרותו. אלימות זו יכולה למצוא ביטוי קיצוני ברצח, אולם גם בכל ניסיון שלי למחוק את האחרות של הזולת, את הזרות שבו אותה אני מנסה לבלוע בהכניסי אותה אל תוך ה'סדר הטוב' של הכללי. אולם המפגש, פנים אל פנים, הוא גם זה המאפשר לי לראות את האדם הנמצא מולי כפרט יחודי, מנוטרל מקישוטים של תרבות, לאום, גזע, מין, אידיאולוגיות, ולמעשה מכל קטגוריה מכלילה. לראותו כברוא בצלם אלוהים.
אין-פנים
לא על הרבה דברים יכולים שלל הזהויות הפוליטיות בארצנו להסכים עליהם, אולם הרשו לי לצאת בהשערה נועזת שכולם מרגישים על "בשרם" את האלימות הקשה לעיכול המוצאת בית 'חם' ברשות החברתיות. התדלוק של האלימות מתרחש בשל כמה גורמים החוברים יחדו ברשת: המהירות הבלתי-אפשרית של הגירויים; הדרישה לתגובה והכרעה באפס זמן מול המידע והזמן הרבים המתבקשים להכרעה שקולה; הזנות של ה'לייקים' שצבירתם דורשת על פי רוב תגובות מחץ פופוליסטיות-פורנוגרפיות; הפרטי הנשלל בחסות הכללי (שמאל, ימין, חרדי, חילוני, הומו וכן הלאה) והצורך האנושי מדי להשתייך אליו (שכמובן, אינו נחלתה הבלעדית של המדיה); חוסר הבקרה על אמינות-המידע, אי-נוכחותה של צנזורה, העדר דרישה לבקרה עצמית, המכניות האוטומטית המעמעמת את הרגש; הנוכחות החיה המוחלפת באי-נוכחות של דימויים וייצוגים הממסמסים את היכולת לחוש שמאחורי התמונה השולחת אלינו אותיות ומילים עומד אדם חי בעל דיבור.
הפנים, הדיבור החי המובע בפנייה של הזולת כלפינו, מושגים הכרחיים לאתיקה של לוינס - נמחקים לגמרי בתוך ייצוגיהם הצלליים. הדיבר 'לא תרצח', ההשהיה של השיפוט ושל שליפת האקדחים הפרועה, האחריות שלי כלפי הזולת, מבוטלים ומוחלפים במסות עצומות של רציחות יומיומיות המתבצעות על רקע שלילת פניו של האדם בלחיצת כפתור אחת.
האירוניה העגומה של האין-פנים בספר-הפנים מהדהדת בעצמה.
לאן מועדות פנינו?
שאלות רבות וחשובות עולות מעיון קצר (ולא מספק) זה: האם המדיה בכלל והרשת החברתית בפרט הופכות את חברתנו לאלימה יותר, או שמא אלימות זו היתה מוצאת ביטוי גם בהיעדרן? האם ה'מוגנות' המתקיימת מאחורי רשת הביטחון שמעניק מסך המחשב, צלמים ללא בשר-גוף, טומנת בחובה גם אלמנט המתבטא בפורקן חיובי, 'בטוח' יותר, לרגשות הכעס והזעם, או שמא נכנסנו לסחרור שואב אשר אלימותו לא נותרת על דפי הרשת אלא זולגת אל ומתדלקת את האלימות המתרחשת במציאות ה'חיה' שמעבר לרשת? האם בעידן ההיפר-ריאליסטי ניתן כלל להפריד את מציאות הרשת והשלכותיה מה"מציאות"? האם אין הן משמשות מראה אחת לשני, ואם כן - האין הקודים האתיים המקובלים באחת צריכים לחול גם על השניה ?וכיצד ניתן לשמר את היתרונות של הרשת החברתית ובו בזמן לעמעם את חסרונותיה (או לפחות לתעלם לחיוב)?