דוד שפר

​

חיבור לשני מחסרים ומכונה.

 

אוטיליה דומרברגר 

אוטיליה דומרברגר אוהבת חלומות — וזה דבר גרוע. לחלום, כן, מותר, ואפילו חובה לעיתים, אך אם אוהבים את החלומות כמו שאוטיליה אוהבת — כלומר, פי מאה מכל דבר אחר — אז יש סיבה להיזהר. אדם הגון יכול להסתדר בלי אהבת חלומות בכלל (אף כי, כמובן, נעים יותר עם). אבל לאלוהים הפתרונים אם יש לתת אמון במי שרואה בחלום את ביתו, את משפחתו ואת גופו.

 

אוטיליה מאמינה שהיא חידה. היא חושבת ששמה הארוך — אוטיליה דו-מר-בר-גר — הוא סיסמה עתיקה שסוד טמון בה. אולי. אך האמת היא שאוטיליה נישאת עם שמה כמו ילדה עם שמלה גדולה מדי. לפעמים דומרברגר נושר ממנה בדרך, כמו דף ריק. אז גם אוטיליה מצטמצמת: אות אחר אות נשמטת ממנה, עד שהיא נשארת אוטיל — ואז טיל — ולבסוף טילה. טילה — מילה קטנה, חשופה, שאיש לא יודע אם היא שם של ילדה, של אישה או של ענן.

 

המעריצים של אוטיליה אינם חסרים — אך רובם תועים בעצמם. חכם אחד או שניים היו יכולים לשהות לידה לרגע, אולי אפילו להסתחרר מהדרך שבה היא מפזרת ריחות של ספריות נטושות ודפי תפילה — ואז לברוח, כשמבט עיניה מלווה את הריק. אוטיליה תוהה לפעמים: אולי אני מכשפה? אולי אני מלאך נופל? איזו שטות. מכשפות אמיתיות יש להן חוש הומור. אוטיליה — לא.

 

היא לא אוהבת כלבים. לא יונים. לא לטאות. את החתולים — כן, אבל רק כשהם בחלום: חתולים עשויים עשן, או אור ירח. לא חתולים אמיתיים שמגרדים דלת בבוקר. חתולים אמיתיים מגעילים את אוטיליה.

 

אוטיליה אוהבת להפשיט מעצמה מילים. לשבת עירומה ליד המראה ולנסות לתפוס איזה צל מן הזמן. לשווא.

בכל בוקר, כשהיא שותה את הקפה שלה, מתחלפות בה דמויות. לעיתים היא בת, לעיתים אם, לעיתים פסל קפוא. היא — לא אחת. היא — רבות. היא — טיוטה אחרי טיוטה.

 

אוטיליה היא עשב שוטה — נכרכת סביב זיכרונות ישנים, חונקת אותם ברוך, בחיוך קר. יש הרואים בכך פיוט, אחרים — חוסר נימוס בסיסי כלפי החיים.

 

גופה של אוטיליה יפה, כמו פיתוי שאין לו תכלית. עור של פנינה ישנה, כתפיים שנשאו יותר מדי חלומות. מגע עורה מושך אליו מבטים — ואז מותיר אותם אבודים, כמי שניסו להרים מים בידיים.

 

לשחק — בזה אוטיליה מצטיינת. היא בונה לעצמה עיר שלמה מלבני עץ: מגדלים, כיכרות, שערי זהב. ואז, בבוקר אחד, היא עצמה תוקעת בהם אש, בלי להצטער כלל.

 

החיים של אוטיליה — קרקס קטן. בלי פילים, בלי קרקסנים. רק היא, בשמלה מתנפנפת, אוספת צלילים שהתפזרו בין המושבים הריקים. לעיתים, היא יושבת באמצע הזירה הריקה, מחכה למחיאת כף שכבר תבוא מתוך הציפייה. 

 

יש אומרים שאוטיליה נפלה פעם. נפילה חזקה, ישר אל תוך האדמה — כי לא ידעה להוקיר שמיים.

 

ובכל זאת — יש משהו יפה באוטיליה. משהו חמקמק. אפשר, אם מתקרבים מספיק, לשמוע את שברי הצלילים שהיא נושאת בחיקה. משחקים. שירים. קטעי פסוקים שלא משלימים בית. לא. אי-אפשר לחבר אותם, או לנגן מהם שיר. אבל הם שם. כמו בבואה שנמלטת ומוכפלת עד אינסוף בחדר מראות מזוותות.

בין החלום הראשון לאחרון, כשהיא נחה בעיניים עצומות למחצה, וכל העודף נגרע ממנה, אוטיליה דומרברגר יכולה להפוך לעצמה. לרגע. לא יותר.

 

תרזה דימון גרה ברחוב אפעל

לתרזה דימון היה שם משוגע מדי לשיכון שלה בדימונה — ולכן כולם קראו לה פשוט - תרי. אבל בתוכה פנימה, בין הסרעפת לבלוטת יותרת הכליה, היא נשארה תרזה, ולא רצתה שישכחו. גופה ידע את זה קודם ממנה — צלעותיה הזכירו לה, בלילות, שהיא עדיין קיימת.

 

בבקרים הייתה שמה מכתבים בתוך תיבות דואר מקריות — עם מעטפות אפורות וקצוות שרופים. בצהריים הייתה מבשלת סוּפּ דֶה פִּיסְטוּ, מכל מה שנשאר במקרר — ואומרת שזה כמו במרסיי. אבל האורחים שלה היו אחרים: חתול־עורב שקרא שייקספיר ברומנית, דוד גמלוני בלי שיניים (שפעם היה אח), ובת דודתה־מצד־האימא — מריה־הכרמלית־עם־שיער־פרוע (שנראה לפעמים כמו אצות שעלו מהנהר עם סודות בפה).

 

ישבו כולם מסביב לשולחן שכבר ראה הכול — אכלו פודינג דביק שהכינה ממרקחת אבקות, דיברו קצת על קרבות שהיו (היא לא נלחמה באף אחד), והרבה על אהבה שלא הייתה — שם היא הייתה פִילְדְמַרְשָׁל. מריה שאלה, ככה, כבדרך אגב: "נו, מתי את שוב כותבת שירים על ההוא — ההוא עם הידיים שלא נגעו בך?" החתול־עורב עשה קול של צחוק אבל יצא לו רעם, והדוד הגמלוני פתח את מכנסיו — לא מתוך זימה, פשוט היה לו חם. ותרי הרכינה את ראשה, שלפה פתאום מכשיר קטן וישן — ספוג בלחות ובכתמי אהבה, ושידרה משם מוסיקה שנשמעה כמו עוגב בתוך מעלית. היא נשענה לאחור, שדיה הקטנים רטטו קלות מתחת לסוודר — כאילו רצו לזכור שהם שם, אבל לא להכביד.

 

אחר כך — כמו תמיד — היא פתחה את החלון. היה לילה. ילדים שיחקו בפחית קולה. אחד מהם, לבוש כמו פרח־בר, קרא לה: "תגידי, את מכשפה?" והיא אמרה: "לא, אני רק אישה ששכחו אותה באמצע סונטה." 

היא גירדה את קרסוליה באצבעות רפויות — והריחה את עצמה, כמו כלבה שפעם הייתה מלכה. בלילה היא ישנה עם זוג גרביים ספייר מכותנה מתחת למזרן — ובתוך אחת מהן — הייתה חבויה תמונה שלו: הגבר ההוא. לא היו לו פנים. היא קראה לו בלחש: "מָר, מָר אהובי, מָר־דָּם."

 

בבוקר, החתול־עורב כבר הלך. הפודינג התקשה. ומישהו — אולי מריה — צייר על הדלת לב קטן עם שם לא קריא. היא מחקה אותו באצבע רטובה, וצחקה.