הבלתי ממשי: על המדיה, הטרור והאדישות

מאת שחר גבאי

טענה פרובוקטיבית של הפילוסוף הצרפתי ז'אן בודריאר, שהרבה לעסוק בתרבות ההמונים ובמציאות של המדיה, היתה שמלחמת המפרץ לא קרתה. את הטענה הזו הוא שוטח בספרו שנושא בדיוק את השם הזה. תפיסה זו קוממה עליו רבים שטענו בתגובה כי בודריאר מתעלם מהסבל והמוות של מאות אלפי עיראקים במלחמה זו. בודריאר כמובן לא התעלם מנתונים אלו, אלא טען שמבחינת המערב, שהיה עד למלחמה זו על מסכי הטלוויזיה, כל אלו אכן לא קרו, שכן הצופה המערבי קיבל את אירועי המלחמה על המסך בצורה סטרילית וערוכה בקפידה, מנוטרלת מכל זוועותיה. עובדה זו לשיטתו היא גם זו שאפשרה למלחמה להיות כה הרסנית. ניתן, כמובן, למצוא מקבילים בין הדימויים הסטרילים של מלחמת המפרץ לבין האופנים בהם התקשורת אצלנו מציגה את המתרחש בשטחים, ומתוך כך לספק תשובה חלקית לשאלה מדוע קיים פער כה עצום בין הקירוב הגיאוגרפי לריחוק התודעתי. אולם תשובה נכונה זו תהיה חלקית בלבד, שכן בעידן "חופש המידע" יש לנו אפשרות להיחשף גם לדימויים אחרים, פחות מזוקקים.

בודריאר, כבר בשנות ה-80 (זמן מה טרם כיבושו הטוטאלי של האינטרנט את מציאותנו) אפיין את תקופתנו כתקופה היפר-ריאליסטית, של אינפלציה בלתי נסבלת של ייצוגי מציאות שהפכו חזקים וממשיים יותר מן המציאות עצמה. המשכה הכמעט בלתי נמנע של אינפלציה בלתי אפשרית לעיכול זו היא אחד הפרדוקסים של עידננו: דוקא בעידן בו אפשרויות החשיפה שלנו למידע גבוהות יותר מכל עידן אחר, אנו הופכים פחות ופחות חשופים, במובנה העמוק של מילה זו, שכן אנו נועלים את עצמנו בפני אותה חשיפה אינסופית המאיימת להטביע אותנו בתוכה ונעשים אטומים וקהים. כך, אותו פער בין הקירוב הגיאוגרפי לריחוק התודעתי, מגיע עתה לא בשל "סטריליות" של דימויים ערוכים דוקא, אלא דוקא בשל אותו קירוב בלתי נסבל, המתבטא בהצפה רגשית בלתי אפשרית הגורמת לנו לדחוק את המציאות אל מחוזות לא מציאותיים.

יחסים סימביוטים מסוכנים

בניתוחו את אסון התאומים מצביע הפילוסוף סלבוי ז'יז'ק על חוסר ההבדל המהותי בין תסריטי האסונות של הוליווד לבין אירוע זה, הבא לידי ביטוי במחיקת ההבדלים בין המדומיין לממשי, ובזליגה של המדומיין אל הממשי. אנו "יודעים" כי אסון התאומים הוא ממשי, אולם איננו מסוגלים לתפוס אותו ככזה. השאלה שעלתה על בדל שפתותיהם של אלו שצפו באירוע זה על מסכי הטלוויזיה היתה: "איפה ראיתי את זה כבר"?

בודריאר טען שהטרור ניזון מהמדיה ושאין טרור ללא המדיה. אפשר אולי להתווכח עם הטענה שאין טרור ללא המדיה, אולם התבוננות בתסריטי הזוועה המוקפדים של דעאש, ובשימושם האובססיבי במדיה מוכיחים עד כמה הטרור זקוק לה כמו חמצן לשם קיומו. המדיה, מבחינתה, ברובה משתפת פעולה עם תסריטים אלו, ולמעשה בין דעאש למדיה מתקיימים יחסים סימביוטים, בהם האחד מפרנס את השני. שניהם זקוקים לשערוריה החדשה על מנת להשאיר את צופיהם מרותקים באימה למסכים. שניהם זקוקים לרייטינג, לכסף ולפופולריות, ושניהם אוחזים בצווארי צופיהם ומתמרנים את תודעתם באמצעות שלל גירויים פורנוגרפים מתעצמים.

הבלתי ממשי

חוסר היכולת לעכל את זוועות הממשות גורמת לנו לגרשה אל מחוזות אחרים, וחוסר היכולת להבחין בין הממשי למדומיין (כפי שהודגם לגבי ה-11 בספטמבר), בנוסף להבנה כי כל ידיעה, תמונה או סרט המגיעים דרך המדיה הם כבר ערוכים בצורה זו או אחרת, מנוטרלים משלל הקשריהם, תמיד נתונים למניפולציות, מעצימים את אותה תחושה של חוסר המציאותיות של המציאות. כיצד ניתן, בעולם בו ידיעות מקבלות במה לפי איכות השערוריה שמצפים מהן ליצור, לדבר עוד על מהימנות? על כל ידיעה שאומרת 1 תמצֵא ידיעה שאומרת 0. שתיהן יכולות להיות מהימנות ויכולות שלא להיות מהימנות באותה המידה. בשני המקרים התוצאה זהה :אם האמת/שקר הן רק אפשרות שתיהן מנוטרלות מערכן ומיחסיהן.

אי אפשרויות אלו לקיום הממשות ולעיכולה גורמים לנטרול הרגש ולספקנות, או לחוסר אונים, שהאדישות היא פועל יוצא של שניהם. כיצד אנו יכולים לדעת באמת? או: כיצד אנו יכולים להכיל כל כך הרבה מהסבל והזוועה? הפער בין האדם לטכנולוגיה וכמות המידע האינסופית השוצפת דרכה אינו מצליח להיות בר גישור, וחוסר אונים, אטימות או אדישות הם פעמים רבות תגובתם של אנשים בעלי רגישות גבוהה דוקא. גם הם אובדים נוכח אי-האפשרות להכיל ונוכח האיום לטבוע בתוך הממשי, אם רק יתפסו את החזיון כממשי, אם לא ישלחוהו הלאה מהם אל מחוזות רפאים.

ההצפה הבלתי נסבלת של הגירויים הפורנוגרפים יוצרת ריחוק, כמעט אדישות לגורלו של האחר, שאינו נתפס עוד בקיומו הממשי, הפגיע, כבן אנוש בעל קיום פרטי הראוי לחמלה והזדהות. מה שנתפס אם כבר הוא דבר מה "כללי", אשר בהעדר הפנים האנושיות שלו, בקיומו הרפאי, הבולעני, הוא תמיד מטיל אימה ומקור לניתוק ולאלימות.