מאת שחר גבאי
"בקסמו של הדיוניסי מתחדש לא רק ברית בין אדם לאדם; גם הטבע שנוכר ,העויין או המשועבד, חוגג שוב את חינגת התפייסותו עם בנו האבוד, עם האדם".
"הוי בני אדם, עלובים וקצרי ימים,ילדי המקרה והתלאה - למה תאלץ אותי לאמר לך את הדבר אשר אין טוב לך מאשר כי לא תשמענו לעולם? הטוב ביותר בשבילך הוא הדבר אשר אינו בגדר השגך כלל. טוב שלא נוצרת ,שלא תהיה ,שתהיה לא כלום. אך משנה לטוב לך - שתמות, בקרוב"
"האדם לא עוד אמן הוא, הוא עצמו נהפך למעשה אמנות". פרידריך ניטשה, הולדת הטרגדיה.
התעוררתי. כיצד? איני יודע. יצאתי מתוך הזמן. אין כאן אף אחד. הלידה שלי. נקודת מוצא רעועה. על הבהירות ויתרתי. אני מציין אותה כראשונה. זה עוד יחזור. נקודת מובחנת. אינו מצוי. כל עוד אוכל. היסטוריה. אדבר. מספיק עם זה. הם .חומרת שפתכם. אזניים רגישות לסדר. כמו עצם בגרון. לשווא. אחזור על עצמי. לשווא. אחזור ל. אין כאן כלום. איני בקיא. האם ניתן לומר עוד. רעמי צחוק. זעקה אימתנית. נולדתי. צלי צללים של. אין פשר. רצונו של העולם. כלל לא בטוח. באורח נסי. את הסיפור. מי זה הוא? הנני. אפשרות. הנה דברים של טעם. בדיה ותו לא. קרומי קצף עלובים. זרמים חמים .האחד הבראשיתי. תנועה מחולית. ללא תום. רשת של הכללות. אינו ורד. התעוררתי. יש כאן פועלים. קטן למדי. נקרא לו A. במצבי הנוכחי ענייני עבודה. שכחתי להתהלך. נדודי שינה. השגעון הגדול. אדבר על השני. יתכן והוא אינו חלום. באין לי זכרונות. שריד. מה פשרו? איני שולל זאת. נעמדתי על ברכיי שטפתי את עיני. עויתתו הלא רצונית. כל פעם מחדש התגרות איתנים. מוכה שמש הוא ההיסטוריה חולה. המבט מעבר לעצמו. בטמפרטורה הנכונה. מנוחת עדן. עולם האין. הזוכר אתה את. קברת. מעל נחשוליו האדירים של פוסידון. כזב עד. אני נמלא בשחוק פרָ! אין כאן כלום. מוות חיים שקר אמת. מצפה בכליון. עיניים פקוחות לכאורה. חולם מכושף. התעוררתי. ודאי הוא שעדין אני חולם. אחי. לאזניי לא היו הן קשות. קדוש מעונה. הזיית אימים. טוב שלא נוצרת. דק רגישות תשוש חיים. אמת. לא יתר על המידה. אני מבקש הנאה ואושר. היתוש. אמיתתי. סיפורי אינו מושלם. נקודת חרפתי. העתק חיוור. מקור לעצמה. רק עוד משחק גני עדן תלויים. זוועתי ומחריד. בריאה מקולקלת. מה מופלא! יש מאין. פרי באושנו. תופעה אסתטית. תפקיד במחזה. היסוד הסובייקטיבי נמוג. שכחה. אפס משמעות לא שפוי. מעשה בראשית. אתה סיזיפוס נצחי. כאב ראש. מתחילת הזמנים. בשם העצמה. גלות נצחית. מרד-גדול-מכול. נביא שקר. התעוררתי. זה האין מקום. מת מאושר. על דרך השלילה. נשפך הקיום. אינו רוח אינו גוף. לא יגיעו לאזניו. ללא פיתוי. גופו חוזר אליו. הנשר קרע לגזרים. התקלה הגדולה ביותר. הנחמה שבתולעת. לא גל עד ולא. העולם אינו יכול לזכור.
גיבור
דיוניסוס ואפולון
התעוררתי כאן. במקום הזה. כיצד הגעתי לכאן איני יודע. אין כאן אף אדם מלבדי. זאת אומרת, אם עדיין ניתן להחשיב אותי כאחד מהם. מה עלי לחשוב על זה? אין לי הרבה מחשבות. אבל אולי אני משקר לעצמי. עוד אחזור לזה. מוטב לומר, זה עוד יחזור. בכל מקרה, אמרתי 'הם' ואיני יודע כלל מי הם. הרי על עצמי איני מצליח לדבר, ואיך אוכל, מנקודת מוצא רעועה זו עוד לדבר על 'הם'? אבל כפי שאמרתי, זה עוד יחזור. עכשיו, אני רוצה להתחיל לספר על הלידה שלי. הלידה הראשונה? היו הרבה כאלו. כן. כך נדמה לי. זה לא משנה. כל עוד אוכל לדבר אדבר. כי בדרך כלל, ואם הוא לא אוחז בי בעטו, בקרניי, איני מצליח להיות מובן. לא לכם, גם אם איני יודע עדיין מי אתם. אולי משהו מזה יתבהר בהמשך, ואם הוא יתבהר הרי שהוא יתבהר לכם, לא לי. על הבהירות ויתרתי מזמן. כאשר יצאתי מתוך הזמן. כאשר ויתרתי על ההיסטוריה. היכן הייתי? אה. הלידה הראשונה שלי. אני מציין אותה כראשונה, נקודה מובחנת על ציר קווי, למרות שזו אינה אמת, כי היכן שהייתי והיכן שאני מצוי הזמן אינו מצוי. ליתר דיוק, איני יודע אם הוא מצוי, ואם כן, הרי שלא ניתן להגיד עליו דבר במונחים שיסתברו לאוזנכם הרגישה לסדר. מספיק עם זה. אם אמשיך לנסות להתאים את מציאותי לחומרת
לא אומר עוד מילה אחת. בניגוד לעוּבּרים אחרים, שבילו את זמנם המוקצב בערסולו של רחם אם, במונוטוניות שלווה, ערפילית, הייתי אני בתקופה זו של חיי טרום-מציאותי תקוע עמוק בגרונו של אבי החורג. עצם בגרון, זו המטאפורה. אבל שלא תבינו לא נכון, שהרי אבי זימן אותי אליו, חשק בי, בתשוקה שלי, הפריתי את קיומו, ואילו את המטאפורה השמישה של עצם בגרון...נו, טוב, זה כבר מובן. לא אחזור על עצמי לשווא. במקומות אחרים - כן, אבל כאן...לא שיש לי מטרה כלשהי, דרך מותווית. הייתי מסוגל גם לחזור על אותו משפט, אותה מילה, הברה, ללא קץ, אך עתה אמנע מכך. משום מה? אולי בהמשך זה יתבהר. הלאה. כן, אז כך, במשך (זמן?) אין קץ התבשלתי יחד עמו, הדיוניסי, בלועהּ גרונה של אלוהות השמש מנבאת-העתידות, אולי בוושט, או בסרעפת (איני בקיא באנטומיה האלוהית), עד שהוכן העולם לקראתנו ובהקאה אחת, פליטה עוויתית, בקעתי, יחד עם הדיוניסי, מתוך לועו אל החוץ. האם ניתן לומר משהו נוסף על תקופה זו? כנראה שלא. גם על הדיוניסי איני יכול לומר דבר. כלומר, אני יכול, בהימצאי מחוצה לו, אך דברים מסוג זה אינם מתרחשים בחיי עוד. לכל היותר יכולתי לפצוח בזעקה אימתנית, רעמי צחוק, ריקוד שיכור, תנועות קטועות; שברי הברות שאין להם פשר בעולמכם. צלי צללים של... לא, עדיף לא להתחיל. אבל עם המילים הללו מבזיקה מיד שאלה חדה אף במחשבתם של הקשובים מעט: אם כך הם פני הדברים, כפי שסיפרתי על הדיוניסי, כפי שסיפרתי עלי, אם אכן אני מציאותי עדיין, כיצד יכול אני לדבר את סיפורי? ועל זה אשיב לכם שתי תשובות. ראשית, אין זה סיפורי. יותר נכון, כסיפור הוא קיים, אך הוא אינו נושא מאפיינים של סיפור אישי או אנושי. כלל וכלל לא. סיפורי אינו שונה במאומה מסיפורו של העולם. ובעולם איני מתכוון לעולם המופעל לפי רצון האדם, אלא לעולם כפי שהוא מתקיים לפי רצונו, ובשל כך מובן לכם מדוע איני יכול לומר עליו אף בדל מילה שהאוזן יכולה לסבול. תשובה שניה היא שדיבורי הוא רק דיבורי לכאורה, תרגום לקוי שהוא מבצע לחומרי תנועותיי הגולמיות, חומרי גלם ראשונים, היולים, בלתי מעובדים. כן, כה לקוי ושרירותי עד שגם אם באורח נסי כלשהו היה נמצא לי הסדק לעולמו, כך שאוכל לאשר או לשלול אותו, כלל לא בטוח שהייתי מסוגל לכך. מי זה הוא? האמן. ומעבר לעובדה עלובה זו איני יכול להוסיף דבר. הוא זה המדבב אותי אל לשונו ומייחס לי מציאות בגוף ראשון. זה האוסף את מלמוליי ופורשם לכדי עלילה. דולה את מציאותי האנושית מתוך אין-מציאותי, בודה את אפשרותי - ויש לזכור שזה מה שהנני, אפשרות ותו לא - ביושבו מסוגר מאחורי קירות זכוכית. זה המעז לכנות אותי 'אני', למרות שדבר אינו רחוק מעולמי כמו בחירה אמנותית זו (אם היה ממלמל אותי, מצייר, מחלל, בועט - כן, זה היה יכול להיות טוב בהרבה!), שהרי מתוך הדיוניסי ה'אני' אינו ניתן אף כאפשרות, ומכאן, כנגזרת לוגית, ברור ומובחן שאין טעם לשפה, שהרי כולה מושתתת על אותה תפיסת הפרדה של הגופים. אהה! רק ציינתי 'נגזרת לוגית' והנה נחלקתם אל שתי קבוצות, האחת מהנהנהת בראשה כמו אומרת לעצמה, 'הנה סוף סוף דברים של טעם', 'הנה סדר דברים שנוכל לנהל בעקבותיהם דיון!' והשניה, בהנחה שירדה קצת יותר לעומק הדמות המכונה אני, מתייחסת למילים אלו בחשד. אפיס את דעתכם: איני יודע כלל מהי נגזרת לוגית, וגם אם אני יודע, איני מוצא כל טעם להשתמש בה, שהרי גם היא, ככל שאר מציאות חייכם, בדיה ותו לא. אבל מספיק עם זה. לא הייתי רוצה לתת לאמת להוליך אתכם שולל. אח! לו הייתי יכול לדבר אליכם בשפתי! מה מוזר זה היה יכול להיות! מה נפלא! הייתם מתוודעים, יחד עמי, אל יישותו הטיטאנית, המתערבלת בנחשולים גאים, סוחפת אתכם, אדוות פעוטות, קרומי קצף עלובים, כן! זהו שיר הלל לעליבות אנוש! אדוות, חסרות קיום כשלעצמן, בעצמה שאין לה סוף והתחלה, אמצע בלתי נדלה, קיימות, מוחשיות מאי פעם, בתוך אדירותו של האחד הבראשיתי, סוחפת אתכם עד שהייתם נמוגים כעצמכם שחשבתם את עצמכם, שדמיינתם את עצמכם, אל האורגיה של המצולות, של הקרקעית ופני השטח, של הזרמים החמים הפנימיים, אל אפס מחשבה ואפס מילה ותנועה מחולית שאינה תמה. שם, כן, מתחדשת לא רק ברית בין אדם לאדם. גם הטבע שנוכר, עוין ומשועבד, חוגג את חינגת התפייסותו עם בנו האבוד. מאוחד, מפויס, ממוזג עם הזולת ובלתי נפרד ממנו. הרמוניית כל העולמות העוטפת במלאותה. כן. ואם ישנם רגעים של ראיית הדברים, של חוץ, הרי שאין ולו מילה אחת מובנת שתוכל להימצא בשפה, רשת של הכללות נטולות קיום ממשי. אלא מה? לחישות, אנחות, הבלי פה, של שמות פרטיים שנעים ללא חידלון, משתנים כהרף עין, ורד אינו ורד אינו ורד...כן! זהו האין של מציאותכם, הוא היש האמיתי, הקיום שלא ניתן לומר עליו דבר ורק להתפלש בו כליצנים עליזים, משוררים בני תערובת, חצאי אל חצאי חיה, בזרמיו.
אינו ורד אינו ורד אינו ורד אינו ורד אינו ורדאינו ורדאינוורדאינוורד...אינו...........
*
התעוררתי כאן. במקום הזה. כיצד הגעתי לכאן איני יודע. הוא קטן למדי. אני מתכוון למקום. מסביבי יושבים אנשים. לפי סרבלי העבודה שלהם נראה שהם פועלים. גם נדמה שהם מכירים האחד את השני. האם הייתי כאן כבר? כן. ואולי לא. זה הכול מאותו הדבר ושום דבר אינו זהה לעצמו. גם אני לא. בעיניי, או בעיני האחרים? נעזוב את זה. הם מדברים על משהו שכנראה קשור בענייני עבודה, אבל אני לא מנסה להקשיב. התיישבתי בשולחן הקיצוני משמאל, רחוק מהם, יחסית. איך הגעתי לכאן? מה שזכור לי הוא האיש ההוא. נקרא לו A. האם בגללו הגעתי הנה? אולי. במצבי הנוכחי אני לא יכול לפסול שום אפשרות. מה שבטוח שלא הייתי יכול להגיע לבדי. כן, כבר שכחתי להתהלך בחברת בני אדם. הוא עזר לי. הוא או אחר. כששאל אותי לשמי התחמקתי. אולי שיקרתי. יצרתי אחר. והרי מה אשיב לו? אני, שנופל ללא הרף מעצמי, מחוץ לי, אל אחרים, אל העולם, האם יש עוד שפה שאוכל לדבר בה אליכם מלבד שפה של סמלים ותמונות? של נדודי שינה?
תאמרו שאני משוגע ?ובכן, לא אתווכח עמכם. עבורם אכן משוגע אני. ועבורי - מה שמכונה שפיות הוא השגעון הגדול ביותר...
מה עכשיו? אולי אדבר על השני. באין לי זכרונות מוצקים משלי, אוכל רק לצלול אל חלומותיי את אחרים. השני. האם הוא חלום? ואם חלום, מה פשרו של חלום זה? מדוע אני שב וחולם אותו? שריד של חיים אחרים? חייו של מי? איני יודע. אין טעם לדוש בכך. יתכן והוא אינו חלום. איני שולל זאת. אבל קיומו ערפל. מציאותו אשליה. לא, אין זו מליצה יפה, אלא אמת לאמיתה. כך, הוא נולד ממני, מהשתקפותי. בוקר אחד, מצאתי את עצמי ניעור סרוח על פיסת דשא, בגדת מעיין. נעמדתי על ברכיי, משתופף קדימה על מנת ללגום ממימיו, ואז ראיתי אותו. מביט בי מתוך בבואת המראה הזכה, טהור ומימי ונאצל. אספתי מעט מים בידיי ושטפתי את עיניי. הוא נותר באותו מקום. קבוע. זו אותה קביעות שתשמש אותו בחייו מכאן והלאה. ואם היתה לידתי בעיטה, הקאה, יסורי עוויתתו הלא רצונית של אפולון האדיר, הרי שלידתו היתה ברה ושקופה, חסרת מאמץ ונעדרת מאבק. חלומית כמו כל ישותו. ואם לידתי נמשכת ללא הרף, מיילדת את עצמה בכל פעם מחדש מתוך התפייסויות עונתיות של התגרות איתנים נצחית, הרי שלידתו מן האור ומן האוויר היתה, ובלידה אחת, ברגע אחד, נוצקה תבנית דמותו הפסלית אל העולם וכולה דוממת בהוד והדר. הוא, אחי החולה, מוכה השמש, לבנת ההשתקפות, נטולת אור משל עצמה; הוא ההיסטוריה, קו הזמן הנפרש לאורך עד אלף אלפי אופקים, האשליה המופלאה של עולם שמעבר לעולם. ולמרות זאת, ושמא נאמר, בשל זאת, הוא חולה. כן, ציינתי את זה כבר. המחלה. ומתוכה הוא מסתובב בעולם ולעולם אינו נוכח בו. העיניים פקוחות לכאורה, ולמעשה נעצמו כבר מזמן, עם הגחתו אל הזמן. והמבט, הוא אינו מביט נכוחה אלא מעבר לעצמו, מסונוור משמשיותו של אפולון, הוא עיוור לעצמו ואינו רואה את הדברים כפי שהם אלא דרך המסננת שלו, מאחורי עדשות זכוכית, מגדילות ומקטינות את העצמה, מווסתות ומתאימות את העולם והדברים לפי יכולת קיבולה של הנפש הזכה. בטמפרטורה הנכונה. ואם אצלי הדברים מעולם לא פסקו לרגע אלא המשיכו וממשיכים להשתנות ולהיווצר ולהיכלות, שוב ושוב, הרי שאצלו הקבוע הוא השולט. כן, זו השליטה, הסם המופלא הגורם לחייו להתנמנם להם בבטחה, מנוחת עדן עוד בתוך החיים הללו, הגוף שקולל ונפסל והוזח אל ארון הקבורה של החיים, ופינה את מקומו אל עולם האין. אחי! הזוכר אתה כיצד פגש אותנו סילנוס הפראי במילותיו מלאות החכמה, באמת הפשוטה שנזדקרה מגופו ואיימה להטביע אותך, הזוכר אתה את תגובתך? או שלעד קברת את אותה אמת, גדרת אותה בחבלי הדממה ואת עצמך נשאת במנוסה אל המופשט, אל האיננו? כן, אדון האין. כך ראוי שיקרא שמך. אתה, עקרון ההתפרטות המדומה, המרחף על סירתך, מעל התהום הבוערת, מעל נחשוליו האדירים של פוסידון, מוגן דרך הנצח הכוזב, דרך המופשט, עיוור לעד, כוזב לעד, לעד גזרת את גורלך במנוסה וסגירת עיניים הדוקה. ואם יקרה שמדי פעם יעלה בהם מצמוץ קל, עווית בלתי רצונית, תמיד בלתי רצונית עבורך, עבור הסדר הטוב, הטוב שברמייתך העצמית זיהית אותו עם האמת, הרי שבאבחה זריזה תושיט ידך אל כיסך ותמהר לבלוע את גלולת הסם המשכחת, לכסות אותן, את עיניך, בפנים הן יודעות, בחול ועפר, ורק כדי שלא תאלץ עוד פעם להביט בו. האם אתה רוצה לדעת מהו הפרדוקס הגדול? (אני נמלא שחוק פראי בהזכרי בך) - כן, זה שבסיבוב פניך בלבלת את המושגים, טרפת אותם עד שהתגלגלו בדמויות בדיוניות, תפלצות מיופייפות, אלה המושגים שלך שהפנו את מבטך אחורנית כמבטו של אותו בעל חיים אמפיבי . את העיוורון כינית ראיה, את החושך אור, את האין יש, את המופשט מוחשי, את המשתנה קבוע, את הפרטי כללי, את הבלתי נפרד נפרד, את הקיום חוסר קיום, את המוות חיים, את השקר אמת! כן! ואת כל הכחש הזה תכנה 'רצון לאמת', בעוד ששום כינוי אחר אינו מתאים לו יותר מאשר הרצון לכחש. ואם היית יכול, ממלוא רוממותך המתאלהת, לפחות להודות באי-מסוגלותך לחיות, עוד הייתי יכול להעריך אותך. כן, אם היה נותר בך עוד קמצוץ יושרה להודות, אם לא בפה מלא אז בשפה שסועה, שהרצון לדעת אליו אתה מכוון את חייך אינו אלא הרצון בשקיעה. אל ריפודי כורסתך הנוחה, צמר הזכוכית של ריפודי תודעתך, אטומה לרעש וצליל, מתנגדת למגע, שוות נפש לריח וטעם, ממוזגת בטעם טוב, אל הבהיה המטמטמת של עז, שאותה אתה מעז לכנות באיוולותך חיים. הו, אחי החולה והמסכן! כל שנותר לי הוא לרחם עליך, שהפנית גבך אל אמנות הקיום לטובת אמנות כליה, שאל מול בסיס הגיליוטינה הנחת ראשך בחדווה, מצפה בכליון עיניים לראות את ראשך שישתחרר מגופך ויתערסל לו לבדו בסל הרך שהנחת תחתיו.
זוהי קינתי עליך. נוח על משכבך בשלום, חולם מכושף.
*
התעוררתי. היכן. במקום ה...כן, יתכן והייתי פה כבר פעם. אין לדעת. אין לדעת גם אם הנני ער. מסביבי... שולחנות. כמה אנשים ישו... לא. ריקים. אולי היו כאן מקודם, וכעת צילם מוטל בפני. הם אינם מציאותיים. ואני?
חלמתי. בתוך חלומי הוא הופיע. אחי. שמעתי את קולו. כמו תמיד... (אך כיצד אני יודע איך היה זה תמיד?). לא משנה. כמו תמיד היה קולו שקול. ברור. הוא מודד את מילותיו. את אורך ההברות. הנשימות בין לבין. הייתי יכול לשיר את המונולוג שלו. נכון יותר, הייתי מעדיף. למרות שידעתי מראש. מה ידעתי? את המילים שלו. מה שרצה לומר. מה שאמר כבר. ודאי הוא שעדין אני חולם, שהרי רק מבעד לחלום אני יכול לפענח את לשונו. אם כן, כך:
"אחי היקר,
שמעתי את תחינתך, את קינתך, קריאתך אליי, והנה - הגעתי אליך. הרי אתה יודע שתמיד הייתי כאן. בתוכך. בצידך. מוכן לרכך את אימתך, לשכך את שברי נפשך הטרופה. לנסות לחלץ אותך ממצולות טביעתך המתמדת".
"מילים קשות הטחת בפניי, אולם לאזניי לא היו הן קשות. שכן בהביטי בך, במראת הזוועה שקיבלת על עצמך להיישיר עיניך אליה ללא הפוגה, אתה, סובל נצחי, קדוש מעונה ככל הקדושים, הסוחב את אימת הקיום, את הכובד הבלתי נסבל שבריקותו - הרי שאיני יכול שלא לחוש חמלה כלפיך. והנה אשיב לך (שהרי אתה מצפה לתשובתי), אולם לא אעשה זאת על מנת להתנצח עמך ולהשפיל אותך, אלא שאם אצליח לכמה רגעים להעניק מנוחת-חולם מטיב לנפשך התשושה, להניח לך להתעורר מהזיית האימים שכפית על עצמך - די לי בזה".
"כמוך, אני זוכר היטב את פגישתנו עם הסאטיר, ואת מילותיו אני זוכר אף טוב ממך. 'הוי בני אדם, עלובים וקצרי ימים, ילדי המקרה והתלאה - למה תאלץ אותי לאמר לך את הדבר אשר אין טוב לך מאשר כי לא תשמענו לעולם? הטוב ביותר בשבילך הוא הדבר אשר אינו בגדר השגך כלל. טוב שלא נוצרת ,שלא תהיה, שתהיה לא כלום. אך משנה לטוב לך - שתמות, בקרוב'. כך הטיח בפנינו. אולם מה הבנת אתה אחי מזה, ומה אני? מה פעולה שנקטת אתה מול מה שאתה מכנה 'אמת', שחוקו הרועם והאכזר של בן לוויתו של דיוניסוס, ומה פעולתי? אתה, שכה מעריץ אתה את היווני, "דק רגישות כל-כך, סוער-תשוקות כל כך" - כיצד יכולת לשכוח שכל עולמם החלומי של אותם יוונים כבירים, אותו עולם אולימפי מופלא שבראו בצלמם ודמותם, ננבע ונברא כולו בשל "אמת" דיוניסית? שהרי לולא אותה אשליה קסומה, כדור בדולח מטיב, היו נמקים אל האפס, מוקאים מתוך עולמם, תשושי חיים כמו האטרוריים נכאי-הרוח. "דע את עצמך", אלו היו חלק ממילות האבן שחקק האל הגדול מדלפי על קירות מקדשו. אולם אחי, רק חלק הננו! והרי אין החלק יכול להיות מובן אלא מתוך ידיעת השלם. כך, את חלקו השני של המשפט נדמה לי ששכחת: "לא יתר על המידה". והאם אינך זוכר את מה שאמר לנו הפילוסוף אז? ארענן את זיכרונך הלקוי מחמת השכחה שהינך מתפלש בה, אלו היו מילותיו המדויקות: "ההכרה היא סם מוות לעשיה, ואין עשיה ללא צעיף אשליה". התסכים שכך דיבר? ואם כן - חי נפשי, אם לא הכרתי אותך טוב יותר, הייתי עוד יכול להעלות בדמיוני שרק הקנאה היא המדברת מפיך ומבקשת לאחוז בצבת רגלי ולגרור אותי אל עולמך רווי הסבל - מה היה עלי עוד לעשות אם בכל זאת, אחרי הכול, אני מבקש להמשיך לבקש פתיון להמשך החיים? להמשיך להתקדם ,להתפתח, ליצור, ליהנות! כן, אני מבקש את ההנאה והאושר, וגם אתה, אחי היקר, אם לא תשטה בעצמך, הרי שכנותך תאלץ אותך להודות שכך הם פני הדברים גם אצלך. האם יכולת אתה להמשיך ולהביט בפניו של סילנוס לעד? האם עשית זאת? ומה ההבדל בין שמי הזהר של אותם אלים אולימפיים יווניים לאליי שלי? אתה הוא זה שטען שמתוך הדיוניסי כלל לא היית יכול לדבר אליי מילה, ואילו הינך מדבר אלי! מקשיב לי! משוחח עמי! האם באמת אינך מבין, אח יקר, שאני הוא אתה, חלומך המזוכך, שרק דרכו ובאמצעותו מצליח אתה עוד להתקיים בחיים ? אתה טוען שאיני חי באמת, אולם מהו אותו מתכון לחיים שבישלת אתה ?האם הוא אמיתי יותר משלי? האם הוא טוב יותר משלי? והוא, האמן-הפילוסוף, זה הכותב אותך וכולו עשוי סתירת בראשית, האם לא הטיף לכך שהאמת אינה אחת היא? שהיתוש יש לו את אמיתתו, הסוס יש לו אמיתתו, אני יש לי אמיתתי?
אמת, אני מספר סיפורים. זה כל מה שאי פעם ידעתי לעשות. ואם יש בי צער בחיים הללו כל כולו על כך שעדיין סיפורי אינו מושלם. שיכולתי לספרו טוב יותר, צחור יותר, נעים וזך ורענן... שלא נעטפתי כליל במה שאתה מכנה אשליה ואני מכנה סיפור נוסף על האמת שאינו פחות אמיתי ואינו פחות שקרי מכל סיפור אחר. כן, אחי היקר, גם מסיפורך. ואם יכולת לחמוק גם אתה לעד ממדוויו של הריק, האם תוכל לומר לי בלב שלם שלא היית פועל כך? חורים קטנים, נקבים קטנים ברשת, זו נקודת חרפתי, ועליה - אם לא עמדת עד עתה, הרי שאני סמוך ובטוח שעוד תעמוד. אך זו שאלה של זמן. יום יגיע והמין האנושי יצור את הסיפור המופלא ביותר, האשליה האדירה ביותר לחיים, שלעומתה יראו אלי יוון כהעתק חיוור, ואילו אשלייתי תהיה מקור בפני עַצמה, ויתרה מכך - מקור לעֹצמה. שהרי מה יותר עצום מבריאה? ובעוד אתה שוקע לך אל מצולותיו של עולם שמודה אתה כי חסר משמעות הוא; בעוד יום יום, שעה שעה, רגע אחר רגע, ניבטת אליך זוועת מציאותך ומאיימת לאכלך חיים, להניח את גווייתך השוטה בפני יללות תני הליל, והינך רק כלי שרת עלוב המשרך רגליו במשחקו הסדיסטי של אחר, אהיה אני זה אשר זנח משחק אימים זה. נכון, אז יהיה זה רק עוד משחק, אבל מה מופלא הוא יהיה! ומעל הכול יהיה מופלא משום שאני המצאתי אותו, בראתי אותו, כמו אל, יש מאין, ובניגוד לאותה בריאה מקולקלת של אלוהינו הקודם, הקודמים, הפעם יעשה הדבר במלאכת מחשבת רבה יותר, שכן מתוכנו יברא ולאושרנו ולתועלתנו. אמור לי אחי, האם יש דבר עצום מזה? בריאה משלך? תאר לך, גני-עדן תלויים מעליך, גני-עדן נפרשים מתחתיך, לרוחבך ולאורכך נטע מדשאות הנמתחות עד מעבר לכל אופק, שדות עצי פרי עושי פרי, זמורות גפנים המאכילים את גופך ונסך יין המשקה את נפשך, אור-נצח של חמה מעודנת נעדר חשיכת-תהום נושק לה?
ואת הגוף הרקוב, טבעך המזוויע והמחריד, פרי באושינו ובושתנו - נותיר מאחור. המוות לא יאיים עלינו עוד, וגורלנו יהיה חיי אושר עד לו נהיה אנו אדונים. אחי היקר! עוד לא מאוחר! עוד יכול אתה לטול את הגלולה הממתיקה ולהשתחרר מסבלך! ומדוע אתה מקדש אותו כל כך? ובשם מה? ומי? מהו אותו מנגנון המניע אותך לבחור באותה אמת-בלהות, בעוד אני מציע לך את השקר המושלם ביותר? אתה טוען נגדי שב'עוורוני' הפכתי את הערכים, אך בו בזמן מודה שלאותו קיום מעורטל אין שום ערך, לא זה ולא אחר, ואם כך - כיצד יכולתי להפכם? שהרי כלל לא היו קיימים! לא לחינם כיניתי אותך קודם לכן 'קדוש מעונה', וראה איזה פלא, הנה – הפכת למה שאתה כה יוצא נגדו! ובאמת, אחי, אני תמה כיצד אינך מבחין בכך. שמא גם אתה זקוק לאותה הונאה עצמית על מנת להתקיים? את העולם אתה מכנה "תופעה אסתטית", כך אתה מצדיק את קיומו, את קיומך בתוכו, והאם אין זה ביטול עצמי מהסוג שכה מתועב בעיניך? שהרי מה חלקך באותה תופעה אסתטית אם לא זהה לחלקו של המתועב ברמש ובשרץ? לכל אחד תפקיד במחזה...
בטח זכורות לך, אחי, מילותיו שלו לגבי הדיוניסי, כשאמר כי 'היסוד הסובייקטיבי נמוג עד לשכחת עצמו'. וכיצד עלינו להבין את אותה שכחה עצמית? אותו ביטול עצמי? האם אין זו אותה גברת באדרת בלויה יותר, אותו מות קדושים שהינך משליך את גופך למענו, ממית את עצמך באוהלה של תורתו של האל-האמן? והיכן היא העצמה בהסחפות אחר הדיוניסי? בהבלעות שאריות האני שלך בתוכו? זו "חינגת מעשי זימה של פריצות מופלגת, קורא דרור לחיות-הטרף הפרועות ביותר, עד כדי מיזוג מתועב זה של תאוותנות ואכזריות..." זו אפס המשמעות, הניהיליזם והיאוש שבפירוק האשליה הטובה והמיטיבה... והרי צריך אדם להיות לא שפוי בשביל לבחור בה! והאין כל גדולת יצירתו של האדם, בה מתבטאת העצמה הגבוהה ביותר, אינה בנמוגות זו שלך, בשכחה המתמדת, אלא דוקא בבריאה מתוקנת של מעשה בראשית?
אולם אלך עמך כברת דרך כלשהי: אילו יכולת לפחות להמוג כליל במעבה הדיוניסי - ניחא. היית שוכח את סבלך, שכן היית שוכח את עצמך. אולם אתה, סיזיפוס נצחי, הינך כבול לעד לייסורי קריעת חבל הטבור, לבכי הנורא מכל של עולל בן יומו שנבעט ללא רחם מרחם אמו המיטיבה ומושלך שוב ושוב, חסר אונים, משולל רצון עצמי, אל מול אימת הקיום. כך, אתה מתעורר שוב ושוב אל החלום (אולם חלומך הינו סיוט!) כאשר, לו רק יכולת, היית מבקש לאבד עצמך לדעת בשכחת רחמו של הדיוניסי. זהו כאב הראש שהקצת אליו מתחילת הזמנים ותשוב ותקיץ אליו עד סופם. זהו גורלך הטראגי, אות הקין שלעד נחרט על מצחך. ואז, מה נותר לך שינחם אותך? בצר לך הינך מנסה לכפות עליך את צידוקו של אותו כאב הראש בלתי נסבל, לחייבו, בשם העצמה שמותירה אותך בגלות נצחית: גלות מהעולם, גלות משאר האדם. גלות מהאהבה, גלות מהאושר, מאנחת הרווחה....
ואמור לי עוד זאת: האם הוא, גלמוד וערירי כפי שחי, מרוחק מחברת בני אדם, מחיק הנאות ותענוגות ואושר, בשם האמת של קיום נטול משמעות, נטול אמת - האם אכן השתחרר מרוחו הנכאה חסרת-התקנה של הפילוסוף ההוא? כי לי נדמה, אחי היקר, שלא כך הוא, שכן מבחינת העוצמה - ודבר זה נראה לי יותר ויותר נכון - הרי שדוקא קודמו, בראותו את החיים על חוסר משמעותם, לא רק שהסיק את המסקנה ההגיונית המתבקשת לשלול אותם, אלא שהיתה בפעולתו עוצמה רבה יותר משלו, שהרי האם שמעת אי פעם בסיפורי דברי הימים על מעשה עצום יותר ומפואר יותר מאשר אותו מרד-גדול-מכל? לצאת בגפך, גלוי ראש, עירום ונטול תחמושת, אל הקרב מול הקיום כולו? מה יהא עוצמתי יותר, להיסחף כעלה נידף בידי הרצון השולט בך או לשלול אותו? האם לא ההתאבדות היא דוקא המעשה הגדול ביותר של האדם המורד במוירה השולטת ללא רחם בגורלו העלוב? והנה - הקשב להצעתי! - שכן אני מציע לך את אותו המרד הגדול שבתיקון הבריאה ויצירה חדשה של עולם, ובו בזמן - את תענוג החיים עצמם!
אכן - והנה אני מקדים תרופה למכתך העתידה לבוא - להצעותיי הטובות תוכל להביא גם את הנימוקים ההפוכים, בעולמנו ניתן להצדיק את הכול, אולם אם תסכין לכך הרי שגם את מה שמכנה אתה שקר על כרחך יהא עליך להצדיק. וזכור את המשורר שלו, האם אי פעם היה קיים נביא שקר גדול ממנו?"
*
התעוררתי כאן. במקום הזה. זהו האין-מקום של החיים עצמם. מחר, גם אתעורר כאן. ומחרתיים גם כן. אולם בלב שלם אני עושה זאת. והצורך לנוס מעצמי, אותו כורח שרודף אחר אחי כשד, הגוף שרודף אחר הצל, דן אותו למיאוץ בלתי נפסק - עמו אני חי-נוכח בבעירה מתמדת. ודאי שמעתם את תוכחותיו של צלו. כן, אני מכנה אותו צל וסמוך ובטוח שבכך איני פוגע בו במאומה. שהרי זה רצונו ומשאלתו הגדולים ביותר של מת מאושר הזה. קיומו, עולמו, אין לדבר עליהם מילה אלא על דרך השלילה. זהו הרגש המסונן בקפידה דרך רשת הכברה, נקבוביותיה הזערערות של המכונה דרכן נשפך הקיום ומנוטרל מחיותו. נכון, לפרקים אחי מאושר ממני, שהרי אין הסלע יכול להעיק בכובדו על צל. אין האש יכולה לשרוף את האד שמאוחר ממנה בזמן, אלא רק לנטרל ממנה את טיפות חמצן החיים המזיק שעוד נותרו בה. מה אומר? אושרו של בר-מינן. אולם יקרה לפעמים, מעת לעת, שהשפעתו של הסם המנטרל מתפוגגת. רגע אחד, אף פחות מזה, מספיק בכדי שירש מלך רש זה גיהנום עלי אדמות. זו הנקמה הבאה בשל יהירותו, בן כלאיים זה שאינו אדם ואינו אל, שאינו רוח ואינו גוף וחייו הם תמיד במקום אליו לעולם לא יכול להגיע. והשמש, למענה צימח כנפיים כשל איקרוס, אותה שמש ערגתו היא זו הממיסה כעת את דונג כנפיו הממוגנות בבוהק אכזריותה, והנה, לא שם לב וגופו חוזר אליו, כבד מתמיד, מבעת מאי פעם, מטיח את משקלו בקרקע הסלעית ומרוצץ את גולגלתו ללא הרף בשיניה המושחזות. זעקותיו, אין קול נורא מהן, לא יגיעו לאזניו של אדם או אל. הנה, הוא חש את גודש גופו הנחשף בפניו ואינו יכול להשתחרר ממנו, כפי שחש אותו אוהב האדם הגדול אשר הנשר קרע לגזרים בבשרו. הוא, האין-אדם, האחרון, המנוון, רוח-הרפאים, נטול הרוח, מדולל החיים, ים חלק, דממה, מנוחת עולמים; השיממון של האושר המכני שנכתב מראש, ללא סוד, ללא פיתוי, ללא הפתעות ותקלות, עד התקלה הגדולה מכל, בה מצווה המערכת את השמדתה העצמית.
אפס הגוף, הרוח הצלובה זה עידנים, חלקיקיהם אכולי החלודה התאכלו אל נפש הברזל של המכונה ולא תהיה עוד תקומה. לא יוותר זכר. לא אנדרטה ולא מציבה. לא גל-עד ולא אבן אחת. לא תרועה ולא קינה. אף לא הנחמה שבתולעת אחת שבשרו ימשיך להתקיים בחיי-גופה.
העולם אינו יכול לזכור את מי שלא התקיים מעולם.
*
התעוררתי. מתוך הזמן. הלידה שלי. נקודת מוצא. זה עוד יחזור ל. אדבר ברעמי צחוק. רגישות לסדר. הנני אפשרות. הנה דברים של טעם. תנועה מחולית. אינו ורד. התעוררתי. יש כאן. נקרא לו A. שכחתי להתהלך. אדבר על השני. באין לי זכרונות. מה פשרו? איני שולל. כל פעם מחדש. חולה. בטמפרטורה הנכונה. מעל נחשוליו האדירים. אני נמלא בשחוק. קדוש מעונה. הזייתאימים טוב שלא. תשוש חיים. לא יתר על המידה. הכול אמת. אינו מושלם העתק חיוור. גני עדן בריאה מקולקלת. היסוד נמוג. כאב ראש מתחילת הזמנים. התעוררתי. זה האין מקום. על דרך השלילה. אינורוח אינו גוף. ללא פיתוי. גופו קרע לגזרי.. הנחמה. לא גל עד ולא. לזכור. התעוררתי. הלידה שלי. זה עוד יחזור. אדבר ברעמי צחוק הנני אפשרות. דברים של טעם. אינו ורד. נקרא לו A. מה פשרו ?חולה בטמפרטורה הנכונה. כל פעם מחדש. אני נמלא ב. קדוש מעונה טוב שלא נוצרת. הכול אמת העתק חיוור. גני עדן. נמוג. מתחילת הזמנים התעוררתי. זההאיןמקום. על דרך השלילה אינורוח אינוגוף. לא גל עד ולא לזכור. התעוררתי אדבר אפשרות של טעם. אינו A מה פשרו כל פעם בשחוק שקר נמוג .התעוררתי זה האין אינורוח לזכור. התעוררתי הנה דברים לו A קדוש מעונה מתחילתהזמנים זה האין מקום... נביאשקר לזכור התעוררתי... אפשרות טעם אינורוח.. נמוג... התעוררתי לזכור לאגלעד אתוודה... העתקהתעוררתי בטמפרטורה מתחילתה אין... מעונה... שלא אושר התעוררתי אינורוחאינוגוף התעוררתי קדוש טובשלא העתק לא לזכור האיןמקום מפשרו על דרך השלילה אינורוחאינוג וף כל פעם מחדש ברעמי צחוק התעוררתי מחדש כל פעם מפשרו איןמקום בשחוק נמוג לזכור נביא בטמפרטורה אין קשר מקום צחוק ברעמי אפשרות טעם התעוררתי האין דרךהשלילהמקוםהתעוררתינמוגהזיתאימיםלנוסאינוורד
התעוררתי...
אפשרות...
קדוש...
אינורוח..............אינוגוף...........התעוררתי.....
הנה דבריםש ל טעם
התעוררתי.
Comments