ר"ס אלה

​​

האנימטור

​

אתה פוקח את עיניך אל אור-לבן מסמא, כמחטים דקות וחלודות המוברשות על פני הרשתיות שלך.
עפעפיך מכווצים וראייתך מטושטשת בתחילה. אתה מנסה למקדה, אך היא חוזרת להיטשטש לאחר כל מאמץ מרוכז לראות דבר מה שהוא, שעה שרחשי הסביבה הולכים ומתגנבים אל מודעותך: חריקה של גלגלים; שני קולות נמוכים משוחחים ביניהם; צלצולי טלפון נשמעים מצדדיך. הופ – מעבר גלגלים על פני מדרגה נמוכה, גופך נוטה ומתיישר בחזרה על פני מה שמתבהר לך כמיטת ברזל ניידת. רקותיך לוחצות לפתע, אתה מעסה אותן באצבעות ידך השמאלית ומרגיש את כריותיהן נכוות קלות מהמגע עם קיפאון פניך. אחד הבחורים ממשיך לפלוט מילים סתמיות אל חלל האוויר. אתה מתחיל לתהות אם לא מדובר בבזבוז מהלך של חמצן והאם מדובר באיש צוות רפואי, או שמא, נחשבת בטעות למת. ידיך ממשות את גופך בחטף: אינך לבוש חלוק ניתוח או מכוסה סדין לבן. למעשה, אתה עירום לחלוטין. יתכן שנחטפת. יכול להיות שהאנשים שנושאים את מיטתך הם חברים בחוליית חוטפים, משהו כמו קוצרי האיברים הללו שראית בחדר המסכים עם תמרה פעם? אתה בוחן שוב את גופך העירום – אין צלקות או תפרים חדשים; ולמעשה, גם לא כאלה שהיו שם. מוזר שהן החלימו אחרי שליוו אותך במשך שנים. כמה זמן עבר מאז הזיכרון האחרון שלך? ובעצם, מה הוא היה בכלל?

הבחורים ממשיכים להסיע אותך קדימה, לאורכו של מסדרון אין סופי ומואר להבחיל. אתה נזכר: היית שכוב על גבך בחשיכת חלל המחייה, פיך יבש ואתה צמא עד כאב; תמרה איננה מזמן, הארוחות הפסיקו להגיע מבחוץ והמסכים כבו כולם. ועכשיו אתה שכוב על מיטה מתגלגלת בחברת שני זרים; אינך יודע לאן אתה מובל, ואתה מבין שיש לך רק דרך אחת לגלות זאת. "סלחו לי רגע –" אתה אומר, והבחור נעצר בפתאומיות וממהר להפנות אליך את מבטו המזועזע. גם הקול השני משתתק, עת שהשניים מסתכלים עליך ומחכים להמשך מוצא פיך במבטים שפשרם לא ברור. "מצטער על ההפרעה והכל" אתה אומר להם בחשש, וממהר להמשיך: "אני מישה, ואשמח לדעת לאן אתם לוקחים אותי, ולאן נעלמו הבגדים שלי."
הבחור בקדמת המיטה מביט בבחור השני, ואז בפניך, פיו נפער בניסיונו להוציא פלט-קולי כמו בולען באמצע פניו. לבסוף, הראשון שולף חפץ מוארך מתחתית מיטתך, ולפני שאתה מצליח להקים את עצמך מן המיטה או להתנגד, ראשך נחבט בעוצמה. הדבר האחרון שאתה זוכר מאותו מסדרון – מראה עורך תחת התאורה המוגזמת, חלק וחיוור עד חולי – הולך ומתערפל.

***

"נו, הוא ער כבר? אין לי את כל היום" אתה שומע קול גבוה-צורמני. אינך רואה עדיין דבר.
פלג גופך העליון מתרומם מן המיטה כמעצמו, עיניך נפקחות שוב בקושי רב. אתה מבחין כי מולך עומדת דמות אחת, רחבת כתפיים ומטושטשת, ומרים את מבטך כדי לראות את פניה. מן הגוף העבה צומחים שלושה פרצופים. אתה מרגיש את את האוויר מתרוקן מראותיך בכל נשיפה, מותיר אותך מעט חנוק. בשלב זה אתה מעריך, כמו האדם הרציונלי שחונכת להיות, כי מדובר בחלום.
"או, סוף-סוף" אומר הפרצוף הימני, הנדמה לזה של אישה כבת חמישים, שיערה צבוע אדום, בקולו הגבוה. "ברוך הבא, מישה. כפי שבטח שמת לב, היו כמה תקלות בהבאתך לכאן, אבל אל תדאג. בהתחשב בזה שהגעת אלינו, מצבך טוב בהרבה משל רבים אחרים."
אתה ממשיך להתנשף. מה פשר דברי היצור המשונה הזה שתודעתך הציבה לפניך? ואיפה זה כאן?
"'איפה זה כאן', הוא שואל. טיפוסי למאסטרנט מבוהל" מגחך קול שני, ראשו קירח וממושקף – למרות שלא הבעת את תהייתך בקול, ככל הידוע לך. "אז, כפי שבטח חשדת: מתת, בשעה טובה. זה היה יכול להיות עניין פשוט – רק מנוחה קצרה ובחזרה אל יחידת הקיום העלובה שלך – אבל לא, אתה הרי חייב להיות מיוחד. לא מספיק לך פשוט להיות מאלו שמימד ההנפשה יכול לעשות בהם שימוש – היית צריך גם לסרב להשתחרר מזכרונותיך הארציים... בכל מקרה, קיבלת את מבוקשך. התרשמנו."
מה לכל הרוחות. הגיוני כי מדובר בהזייה שהינה תוצר של רעב והתייבשות קיצוניים, ויתכן כי באמת עזבת את העולם אליו היית רגיל. אתה לא בטוח שתתגעגע, אך ייתכן מאוד כי זה תלוי בטיבו של המקום בו אתה נמצא כעת, עליו אינך יכול לעמוד כעת. כלומר – יחידת קיום? מימד ההנפשה? "לעשות בהם שימוש"? על מה לעזאזל הפוץ הזה מדבר?
הקירח מגלגל את עיניו. "וכמו תמיד, הם רוצים את כל התורה על רגל אחת."
אתה בולע את רוקך. נדמה שהוא קורא את מחשבותיך בקלות, ובתגובה לבחירתו המלוכלכת, אתה מנסה לרגע לרוקן את ראשך ממחשבות ולא להותיר לו עם מה לעבוד. לשאוף, לנשוף... ברור, איך לא עלית על זה קודם - אתה נושם! מה היה הטעם בנשימה לולא היית בחיים?
הפרצוף המרכזי, דמותו כשל בחור כהה עור הנראה צעיר מן השניים האחרים - מכחכח בגרונו, משתיק את הראש שלשמאלו וקוטע את חוט מחשבתך. "מישה, אני יודע שזה הולך להיות הרבה לעכל, אבל – הנשימה, הגופניות, השפה בה אנו מדברים אליך, איך שאנחנו נראים ונשמעים? כל אלו הן רק התאמות שהתודעה שלך יוצרת בין העולם התלת-מימדי ממנו באת, לאיך שהדברים מתנהלים במימד הנפרד בו אתה נמצא עכשיו. הכוך המחורבן בו העברת את חייך? אתה לא הולך לחזור אליו יותר, כי עצם הופעתך בעולם ההוא הייתה מאורע בלתי סביר."
הראש שלך מתחיל להסתחרר מרוב ניסיון לעבד ברצינות אינפורמציה משונה שכזאת. אתה נשכב בחזרה במיטה, ומביט אל התקרה, כפי שעשית בזכרונך האחרון. למה שהתודעה שלך תעביר אותך את הגיהנום הזה?
"אתה מבין מישה –" ממשיך הראש המרכזי, "התקיימותם של כל המאורעות המובילים להיוולדות של פרט ספציפי בדיוק כפי שהוא? זה, ידידי, כבר תרחיש בלתי סביר כשלעצמו. תחשוב: ארבע מיליארד שנות אבולוציה הובילו להיווצרות הגזע שלך. הסיכוי שביצית הומו-ספיאנס ספציפית מבין כל אלו שזרע של זכר הומו-ספיאנס יוכל לפגוש בחייו – בדרכים פרימיטיביות יותר או פחות – תיקלט ותהפוך לזיגוטה, הוא אחד לארבעים אלף בקירוב, וכל המפגשים הספציפיים הללו קרו בהצלחה במשך כמה עשרות אלפי דורות עד להיווצרות ההורים הביולוגיים."
אתה מבולבל. תמרה תמיד אמרה שמתמטיקה היא לא הצד החזק שלך. אתה מתגעגע אליה ומרגיש אשם.
"... נקבה מהזן שלך נולדת עם ארבע-מאות אלף ביציות בגופה. זכר אנושי בריא מייצר כ-129 מיליון תאי זרע ביממה, ובכל פעם שהוא פולט זרע, 250 מיליון כאלה יוצאים לו מהזין. רובם לא יהיו טובים מספיק כדי להגיע עד לביצית, ומתוכם רק אחד יזכה בפרס הגדול, וזה עוד רק בהנחה שלא הייתה התערבות טכנית יזומה בתהליך. ההסתברות לשילוב בין ביצית ספציפית לזרע מסוים היא נמוכה מאוד. בקיצור מישה – הסיכוי הוא אחד לעשר בחזקת מיליונים בודדים, מספר שגדול מכמות החלקיקים הכוללת ביחידת הקיום שלך בכל מקרה. השאלה היא, בכמה מיליונים."
"אני מצטער, איבדתי אותך במילה זין" אתה מגחך ומתהפך בהתרסה. עייפת.
"מישה, עקב הסיכויים הנמוכים למפגש בין אביך הקיסר ולדימיר לבין אימך הביולוגית, שהסיכויים של שניהם להיוולד ולגדול בתצורה שבה הפציעו ביחידת הקיום שלך היו נמוכים ממילא, אתה בקצה השמאלי של ההתפלגות הנורמלית הזאת" – או, כן, זהותו של אביך הידוע לשמצה רודפת אותך גם לאחר מותך – "מה שאומר שמקומך במימד ההנפשה. אפשר לומר שזהו המפעל דרכו נוצרת ומחולקת כלל המסה של יחידות הקיום השונות - היקומים התלת-מימדיים - שמתנקזת לכדי כלל האופנים האפשריים של הקיום באופן רנדומלי למראית עין."
לא הבנת מילה, ובכל זאת, כל הדבר הזה נשמע לך מעט מטורלל. "יקומים אתה אומר? ברבים?"
- "כן מישה. ממש לפני הנסיגה במחקר המדעי שאביך גרם באוכלוסיה הכללית של יחידת הקיום שלך, הצליחו להוכיח אצלכם את קיומם של הקווארקים - אך לחומר יש חלקיקים אלמנטריים קטנים אף יותר. בתוך הקטן שבהם בכל יחידת קיום – אנחנו קוראים לו "אינפיניטרון" – מסתתרת יחידת הקיום הנמוכה יותר סידורית. ישנו מספר עצום של יחידות קיום, ועל כל אחת מהן מופקד חדר במימד ההנפשה הפועלת במימד שלנו, אליו מתקבלים הפריימים האפשריים לשיבוץ על ציר הזמן עבור אותה יחידה."
- "רגע, מה זאת אומרת מתקבלים? הם מגיעים מהיכן שהוא, או פשוט - סתם, צצים להם?"
שאלתך מתקבלת בשתיקה רועמת. אתה בוהה בשלושת הפרצופים בהרמת גבה. לאחר כמה שניות, הראש הקירח נוחר בבוז.
"בכל מקרה," ממשיך האמצעי, "מכל פריים נובעות עוד אין סוף התפלגויות נוספות של אפשרויות ההמשך שמגיעות, וכשלוחה מכל אחת מהן קיימות אינסוף נוספות. יחידות הקיום הקטנות ביותר והגדולות ביותר מתואמות ביניהן, ועליהן נופל רוב משקל האחריות לאפשרויות ההמשך. יחידות הביניים – ביניהן 1024, ממנה באת – מגשרות בין המרחק ללא כל תקשורת ביניהן, בלי להיות מודעות לאחרות."
"אל תדאג, אתה תעסוק בינתיים רק ביחידות הביניים –" מוסיף הפרצוף הנשי, "אך עבורך מישה, הגבול לא קיים. העובדה שהגעת הנה עם זיכרון מאפשרת לך להיות מאסטר לעתיד ולא להישאר כבוגר יחידת קיום עד לשליחתך מחדש למרחב התלת מימדי, מה שאומר שתוכל לחקור אותו ואת המנגנונים שמובילים לקיומו יותר לעומק – וגם לבחור את הנראות שלך כאן."
אתה לוקח קצת זמן כדי לעבד את כל האינפורמציה הזאת בראשך. "אוקיי, אז אתם רוצים שאצטרף למימד ההנפשה הזה שלכם כדי לשבץ "פריימים" ו-"ליצור מציאות" באיזושהי יחידת קיום. נשמע משמעותי וחורץ גורלות, ולכן זה לא בשבילי. מה אם אסרב?"
"ובכן, זה פשוט –" אומר המרכזי, "אתה תפסיק להיות. הן במרחב התלת מימדי והן במימד שלנו."
להיות. הרעיון המוזר ההוא עליו נאבקת עוד בחלל המחייה, לא משנה עד כמה הקנאה בחירותם של הדמויות על המסכים הוציאה אותך מדעתך – כולל באב המגלומן ששם אותך שם מלכתחילה, מול משדרים חוזרים של פניו התקיפות נואמות – וכל זה, בשביל תמרה, יישות זמנית כמוך. איפה היא עכשיו? האם גם היא הגיעה למימד הזה, או שמא לא הייתה מספיק "יוצאת מן הכלל" בעיני מישהו?
הממושקף המתנשא פוצה את פיו שוב. "הכלומניקית הזאת לא הגיעה למימד שלנו ופשוט עברה גוף ביחידה 1024. רד ממנה."
אז אין לך בשביל מה להיות כרגע. נהדר. אתה משותק, אך אינך יכול לקבל את הרעיון של לחדול. הדימוי שלו בעיני רוחך מזוויע מידי, קצת כמו הימים בהם היה חושך מוחלט בחלל המחייה והיית צריך את החיבוק העוטף שלה כדי לא להשתגע.
"אם ככה, נראה שזה הוחלט. ברוך הבא למימד שלנו, מישה."

***

ביקיצתך השנייה אתה מתעורר במיטה רכה הממוקמת בחדר לבן-קטן. אתה לא זוכר שאי פעם נרדמת, אבל כלום כבר לא מציק לך יותר. רגליך הולכות כמעט מעצמן דרך מסדרון מואר בתוארת פלורסנט – לבן גם הוא – אל עבר דלתה של סביבת עבודה המזכירה מעבדה, כמו אלה שראית בחדר המסכים בסרטוני ההיסטוריה והתעמולה. החדר הזה הוא מקום העבודה החדש שלך: הראשון שהיה לך בחייך, או שמדויק יותר לומר – לאורך קיומך. סביבך עומדים אנשים חיוורים רבים, כמעט כולם בלונדינים אדומי עיניים ואנדרוגניים למראה. אתה תוהה אם גם אתה נראה כעת כמותם. כולם נדמים להיות שקועים בעבודתם – אתה מתקרב מעט אל אחד מהם ומשתהה מולו ארוכות, מסתכל עליו עת שהוא שולה פיסות חומר מיניאטוריות בעזרת פינצטה ומידי פעם ניגש אל המיקרוסקופ שלצידו כדי לחקור את אחת הפיסות. סקרנות ילדית מסוימת מתעוררת בך, אתה רוצה לדעת לתפעל גם כן את המכשיר המופלא הזה ולראות על מה כל העניין. 

אתה מסתכל על הדמות הגנרית שלמולך עת שהיא מסבירה לקבוצת אנשים גנריים כיצד לכלוא את הפריים בציפוי זכוכית, לכוון את עדשת המיקרוסקופ ולהתבונן לתוכה. אתה מרגיש כמו אחת הדמויות בסרטים העלילתיים ההם שראית, נלהב מן המעמד.
- "אתה! נסה גם" היא אומרת, מושיטה לך פינצטה. אתה שולה פריים מן הערימה שלפניך, טובל אותו בציפוי ומניח תחת עדשת המיקרוסקופ. אתה מתבונן בפריים – הכל נראה מעט מטושטש בתחילה, אך עם הזמן נגלה בפניך עולם משונה של תזוזות איטיות וצבעים.
"התזוזות שאתה רואה הם שינויים שנוצרו בעקבות הבחירות של האחרים כאן. כמאסטר תרכוש את היכולת לעבוד בדיוק מירבי ובזריזות רבה משל רבים מהם, וכך תגדל היכולת שלך להשתהות על הפריימים ולהתלבט. אתה יכול לשנות את מידת ההגדלה אם יתחשק לך, בעזרת הכוון הימני."
אתה מגדיל את הפריים עוד ועוד, ומקבע מחדש את הזכוכית בעזרת הפינצטה. נראה שאיתרת את גלקסיית שביל החלב... מערכת השמש... כדור הארץ. אתה מכוון את הפוקוס ומתפעל מיכולתך לחזות בכל היצורים הקטנים שחיים את חייהם במקוטע: מתקדמים ממקום למקום, מנהלים אינטרקציות, ישנים, נקברים באדמה. אתה מקטין את הפריים מעט בחזרה, כשלפתע אתה מבחין שאינך רואה יותר דבר.
"אני חושב שיש בעיה במכשיר."
"בעיה במרחב, אתה מתכוון" הדמות נאנחת. אתה תוהה לפשר האמירה. היא לוקחת שאיפה עמוקה וממשיכה: "הסוגייה מעסיקה רבים מן החדרים כאן. בניגוד לתיאוריות קודמות, נדמה שהמרחב התלת מימדי כולו אינו נמצא בהתרחבות מתמדת ובעל אין סוף אפשרויות התפתחות. למעשה, הוא אפילו מתחיל להיהרס ולהפוך למוגבל מאוד. כמות הפריימים הולכת ומצטמצמת לאור העובדה שהם נהרסים בקצב חריג ומיוצרים בקצב איטי יותר."
על זה שלושת הראשים לא סיפרו לך. האם הם ידעו על כך? ובכן, זה לא משנה. משהו בך רוצה שהאינפינטרון הזה ימשיך להתקיים למען שלמות יחידת הקיום שלך, על אף שכבר קשה לך לזכור למה. לפתע, עובר בך הבזק של השראה. "מיוצרים, אמרת? אולי אפשר להגביר את הייצור איך שהוא?"
דמות אחרת מצחקקת מקצהו השני של החדר. "דבר עם אלה שחוקרים את היפותזת האנימטור."
- "היפותזת ה-מה?"
"טוב, זה קצת כבד מידי בשביל מאסטרנט –" הוא מהסס, "אבל, יש במימד הזה אינדיבידואלים שמנסים להוכיח את קיומו של מימד נוסף, ממנו נובעים הפריימים כתלות בתנאים מסוימים. זה מטורלל לגמרי, כמו להוכיח שמאחורי הקיר הזה יש פיות שאין לנו תנאים או אינדיקציות לקיומן – אבל זה תחום מתפתח. הייאוש מוביל את החוקרים להרבה מקומות."
אתה חושב על המילים הללו, אך ככל שהזמן עובר, אתה מתרגל לנוחות החיים במימד הזה, שמזכירה לך את מה שראית בתיעודים של העולם המערבי של תחילת המילניום השני בחדר המסכים. יש לך אספקת אוכל סדירה, עניין בהתבוננות בפריימים והעשרה בשעות הפנאי; אפילו יש לך כמה חברים מהחדר שמתלהבים מכך שאתה נראה אחרת מהם. ועדיין, כשאתה מסתכל במראה אתה יודע שאתה אותו מישה שהיית במרחב התלת מימדי: גבר שטני ותכול עיניים, לא גבוה, חזק או חכם במיוחד. אתה כלום.

כעבור משך זמן לא מוגדר, אתה מקבל הודעה שהרווחת ביושר את תואר המאסטר – מה שמאפשר לך שמחשבותיך לא יהיו גלויות עוד לאיש – וזה נראה לך מעט תמוה, לאור כך שאינך מרגיש שאתה יודע הרבה יותר מביומך הראשון בחדר. בטקס שמתקיים באולם האירועים מלבישים אותך בגלימה כחולה ומעניקים לך ציור צבעוני של פרח, משהו שתוכל לתלות בחדר הלבן שלך. בחציו השני של האולם בדיוק מתפזרים מקבלי תארי הדוקטור, כל אחד מהם נראה שונה מן האחר במאפייניו הגופניים. אתה תוהה מדוע כל אחד מהם בחר בנראות שבחר, כשלפתע צדה את מבטך אישה צעירה, כהת שיער עם עיניים בעלות צורה משונה וקעקועים על זרועה; הדמות המקועקעת הראשונה שראית פנים מול פנים. היא מעיפה בך מבט, מחייכת וממשיכה הלאה. אתה נזכר במה שראית בחדר המסכים אודות קעקועים בתרבויות השונות: הם החלו כמודיפיקצית גוף פולחנית או בעלת מוטיבים של שיוך שבטי, והתפתחו להיות ביטויים לאינדיבידואליות או סממני שיוך לכנופיות או יחידות צבאיות מנגד. אתה תוהה מדוע בחרה לעשות את זה לעצמה. למעשה, צלם דמותה מדיר שינה מעיניך. שיחה עם הטוקנים בדמות אדם שסביבך אומרת לך שהמחקר שלה עוסק בהיפותזת האנימטור, ושתוכל למצוא אותה בבר המקומי בסופי השבוע, "גומעת פיינטים כמו בהמה צמאה".

כשסוף השבוע מגיע אתה לובש את מיטב מחלצותיך. הגשת כבר בעבר בקשה לשינויים מינוריים בגופך, והמזכירה מוסרת לך תמיד שהדבר עוד בטיפול, אבל שום דבר לא קורה; אתה עדיין אותו מישה.
כשמגיע הערב הנכסף, אתה מחפש אותה במבטך, ולשמחתך מוצא אותה במהרה. אתה מתיישב בשולחן לא רחוק ממנה – ומבטה פוגש במבטך שוב. היא מחייכת, ועיניה מתכווצות מעט. היא מחליפה התלחששויות עם הברמן ומצחקקת, ואתה חושש שהיא לועגת לך אבל שומר בכוח על חיוכך המבויש. אתה רואה את הברמן ניגש לעברך עם כוס משקה בידו.
"מהגברת" הוא אומר בחיוך ומגיש לך את הכוס. אתה מרגיש את פניך פועמות, כאילו קמת לתחייה באחת. היא מסתכלת עליך ומרימה את כוס המשקה שלה באוויר, לחיים. גם אתה מרים את כוס המשקה שלך בתגובה. אתה מתחיל לשתות בלי להסיר את מבטך ממנה, היא בדיוק מסיימת את המשקה שלה בלגימה אחת ארוכה, ומתחילה להתקדם לעבר הדלת. אתה משתרך אחריה כמהופנט; אולי ההנחה שתסתדר עם שתיית משקה אלכוהולי על נסיונך הראשון הייתה מעט מרחיקת לכת? היא מסתובבת בפתאומיות, ואתה קופא במקומך לרגע.
"טוב, אני אווה, ואני לא יודעת מה שמך, אבל אתה נראה לי כמו מאסטר חנון ובלתי מזיק –" אתה לא יודע אם לקבל זאת כמחמאה – "ואין לי תוכניות להמשך הערב. אם תרצה לבוא לדירה שלי, אתה מוזמן."
אתה מעט המום מן הישירות שלה, אך כשאווה מושיטה לך את ידה, אתה ממהר לאחוז בה ולהתלוות אליה.
כשאתם נכנסים אל הדירה, נגלה בפניך מחזה משונה: שלושה חדרים. קירות כתומים, מכוסים בקנבסים עם ציורים. בגדים ומסמכים מוטלים על הרצפה, כתמי צבע בכל פינה. אתה משתהה למול אחד הציורים, רפליקה של הקעקועים שעל ידה.
"הוא עוד לא גמור" היא מלמלת מאחוריך, "אני ודאי אוסיף לעצמי עוד כמה בעתיד."
אתה מתקרב אל הציור כדי לראות את הפרטים. יש שם דמויות שונות, נופים וכתמים מעורפלים, שיוצרים יחד תמהיל מפורט שמזכיר מעט חלקי פריים.
אתה מתפעל, ובו בזמן נזכר במה שאמרו על קעקועים בסרט שראית בחדר המסכים. כאב. "למה את עושה אותם לעצמך?"
היא נשענת על הקיר, לצד הציור. "אפשר לומר שאני רושמת את החיים שלי במרחב התלת מימדי, על הקנבס ועל הגוף הזה, כדי לא לשכוח מאיפה באתי."
אתה חש מחנק בגרונך. "ולמה לך בעצם לא לשכוח?" אתה שואל, "החיים במימד הזה הרבה יותר טובים מאלה שביחידות הקיום שמתקיימות על פני שלושת האחרים."
היא מגחכת בעצבות. "לא הייתי כאן, בתור מי שאני עכשיו שאני לולא החיים שם. לא הייתי יודעת בכלל מה להיות."
אתה משתתק. שיערה נופל על פניה כחוטים דקים של חסד. היית רוצה להסיט אותו כדי להסתכל בעיניה, אבל אתה נבוך ועל כן אתה ממהר להעביר נושא. "אז, הבנתי שאת חוקרת את היפותזת האנימטור. לא לגמרי הבנתי מה זה אומר ואיך זה מתקשר לפריימים שנעלמים."
"או, אני שמחה שהעלית את זה" היא אומרת וקולה מרצין פתאום. "רבים מעדיפים להתעלם מזה, אבל מדובר בתהליך שמקצין בהתמדה. ההשערה שלי היא שהאנימטור מנסה להעביר לנו מסר על חוסר במשאב הכרחי מסוים, לתקשר עם מימד ההנפשה."
- "את לא יודעת בוודאות שאותו אנימטור קיים. אולי הפריימים מופיעים מאליהם כתוצרי לוואי של פריימים קודמים."
- "ומה עם הפריימים שלנו? אם ההיגיון שקיים שיבוץ חל על המרחב התלת מימדי, למה שלא יהיה שיבוץ גם של ההתגלגלות שלנו במימד הזה?"
- "למה שיהיה?"
- "כי אחרת, גורל היצורים החיים במרחב התלת מימדי נשלט בידי גחמות אקראיות שלנו, ואני רוצה לקוות שיש היגיון באינטואיציות לפיהן אנחנו בוחרים."
- "רצון הוא דבר נחמד, אבל סביר מאוד שהקונספט של היגיון מאחורי אופן ההתנהלות של הדברים כאן הוא דבר שאנחנו משליכים על המציאות האקראית."
היא מחייכת אליך במרירות. "לולא ההיגיון, אין לכל זה משמעות."
"ואולי זה לא כזה לא נורא –" אתה משיב לה, מופתע מעט מן התעוזה שגילית בדיון. "אולי דברים פשוט קורים ואפשר ליהנות מהם לפעמים בלי לשאול למה ואיך."
היא כורכת את ידיה סביב מותניך ומושכת אותך אליה. אתה מופתע. "אז," היא לוחשת במבט מזוגג, "תהנה לך בלי לשאול למה ואיך. תשאיר לי את השאלות."
החום המשונה הזה מתפשט בך. אתה נמשך קרוב אל פניה ללא שליטה, שפתיה מרפרפות על שפתיך. ראית כבר נשיקות רומנטיות בחדר המסכים, אבל אתה לא באמת יודע מה עליך לעשות. היא צוחקת לפתע.
"אני מצטערת, נסחפתי מעט" היא מלמלת, "כדאי שתחזור לחדר שלך. מחכה לך הרבה עבודה מחר."
אתה מחייך אליה בהקלה מהולה באכזבה לא מוסברת, ומנופף לה לשלום.

***

למחרת אתה מתעורר מעט מאוחר, וצועד אל חדר העבודה בקלילות משונה, קרובה לריחוף. אתה נזכר איך שראית בחדר המסכים מה קורה בין בני זוג, ואילו חתונות ומשפחות יש בתרבויות שונות – ורצית לממש את כל זה עם תמרה, למרות שהייתה גדולה ממך וגידלה אותך מאז שהיית ילד. זה מרגיש דומה. כנראה שכך נראית אהבה, או לפחות תשוקה. אתה מגיע אל חדר העבודה, ומופתע לראות אותו כמעט ריק. דוקטור אחד בדיוק מסיים להסתכל בעינית המיקרוסקופ ובועט בשולחן עליו הוא מונח.
"מה קורה פה?" אתה שואל בתמיהה.
"אה, כלום – פרט לכך שהיעלמות הפריימים הואצה פי אלף וכל הבוגרים הוסרו או הוחזרו למרחב התלת מימדי על ידי שלושת הראשים."
המידע הזה כל כך מסעיר ומשונה שאתה בוחר להתעלם מהנימה העצבנית שלו.
אתה מבין שעליך לעבוד קשה יותר היום; לא כי אתה חייב, אלא בגלל תחושת בהילות מסוימת שאתה מרגיש שותף לה. בליל אותו יום אתה חולם על תמרה. אתה משחזר את מראה גופה מוטל על הרצפה לאחר הפסקת אספקת המזון לחלל המחייה, עת שהדם זולג מצווארה. אתה קורא שוב את המכתב שהשאירה אחריה. היא עשתה את זה למענך, כדי שתוכל לשרוד עוד קצת באמצעות אכילת בשרה. היא נראית שלווה ומחויכת, ואתה זועק בבכי ומזדחל לצידה, חובק אליך את קיפאון גופה הרך. אתה מעביר את שפתיך על צווארה, אצבעותיך נודדות על פניה, אל שדיה. את ההמשך אתה לא רוצה לזכור. אתה מתעורר נסער ומחליט להתלבש ולרוץ אל דירתה של אווה באמצע הלילה, דופק על דלתה כמו מטורף. היא פותחת את הדלת ומסתכלת עליך מעט מוזר. "שעה קצת מאוחרת לבוא בלי הודעה-"
אתה מנשק אותה ארוכות כשהדמעות זולגות מעיניך ללא הפסק. היא משתפת פעולה לזמן מה, ואז מרחיקה אותך ממנה מעט. "היכנס."
אתה הולך אחריה אל אחד החדרים. היא מתיישבת על המיטה וטופחת על המקום שלידה, כמסמנת לך להצטרף. אתה מתיישב.
"אתה רוצה לדבר על זה?" היא שואלת.
"לא, לא ממש" אתה עונה.
היא מלטפת את לחייך, ונושקת לך שוב. שפתיה גולשות אל צווארך, ידיה פותחות את כפתורי חולצתך במיומנות וגולשות משם אל מכנסיך. אתה גונח ונושק לצווארה עת שאתה חובק אותה כנגדך; רוכן מעליה ומפשיל את כותנתה.
"אווה, אני..." אתה מגמגם בסערת רגשות, "תגידי לי שאני משמעותי. אני מתחנן."
לרגע, לא ברור לך אם היא צוחקת או בוכה. "אתה משמעותי בשבילי" היא אומרת, ואוספת אותך לתוכה בחיבוקה.

בבוקר לאחר מכן, לאחר ששאתם מתעוררים זה לצד זה ומתלבשים בחופזה, היא מזמינה אותך לקחת את אחת מהאוזניות שלה. מן האוזניה בוקע שיר מיחידת הקיום שלך שאתה מזהה מאחד הערוצים ששודרו במסכים.
"יש משהו שאתה צריך לדעת" היא אומרת. "שלשום בערב נפער שער בחדר העבודה שלנו, ומאז כל הפריימים של המרחב התלת מימדי מתנהגים מוזר, ואנשים נעלמים מכאן על ימין ועל שמאל. הראשים אמרו לנו לא להתקרב אל השער ללא אישור, אך בניסוי היחיד שאיפשרו לנו לבצע, הכנסנו לשם פריים של יחידת קיום 1 שחזר אלינו, מוגדל וכשתכניו מסודרים בצורת המילה 'הצילו' בשפה עתיקה. אני חושבת שזו ההוכחה לה חיכינו."
נשימתך נעתקת באימה.
"הלילה, אני הולכת לעבור דרך השער הזה. אתה מוזמן לבוא איתי, אם תרצה. אבין אותך אם תוותר על התענוג. כך או כך, אל תספר לאף אחד."
"מה את מנסה להשיג בזה, אווה?" אתה שואל אותה בזעזוע.
"משהו אחר ממה שאנחנו חווים עכשיו. כל ההבנה הגבוהה והמחקר רק עזרו לי להבין שאני לא מעוניינת להיות כאן יותר, להישאר בסוד העניינים ולפחד מהקץ של הכל."
אתה בולע את רוקך. אתה יודע שגם אתה חושש, ומשום מה, אינך יכול לדמיין את עצמך צופה בהכל קורס בלעדיה.
כשהערב יורד, שניכם נפגשים בחדר העבודה הריק. אתה רוצה לחבק אותה, אבל אתה יודע שזה לא הזמן המתאים. כשהרגע מגיע, אתם חוצים את השער ו...

אתה מגיע אל הצד השני וחייך החדשים ביחידת קיום לא מזוהה חולפים אל מול עיניך. אימך הביולוגית ואביך הלא-דיקטטור מגדלים אותך בסביבה טבעית, בה אתה מתפתח, לומד ועובד; חי את החיים השקטים שלא זכית להם ביחידת הקיום המקורית שלך. ובכל זאת - אתה עדיין אותו מישה, כלוא בכלוב זכרונותיך מיחידה 1024 וממימד ההנפשה. בגיל עשרים ושבע אתה פוגש בחורה עם עיניים מלוכסנות ושיער כהה. אתה יודע שזו היא לפי התחושה שהיא מעבירה בך, וגם לפי כתמי הלידה המשונים שלה, איפה שהיו לה פעם קעקועים. אתה מחזר אחריה בעקביות פתטית והיא נענית לך, למרות הבעיה הנוירולוגית ההיא שגורמת לך לניתוקים ולהופעת מסך שחור לשברי שניות מול עיניך. לאחר שאתם שוכבים לראשונה, אתה מוחץ זבוב שעף כמו מטורף, וזוחלות מתוך גופתו המרוחה על הקיר תולעים. לרגע אתה חושב שאלה היו טפילים, אך במהרה אתה מבין: זו הייתה זבובה בהיריון. אתה כמעט שוכח מכך שהכל הולך להסתיים, אבל תמיד מופיעות תזכורות לשבריריות החיים סביבך. אתם מתחתנים, מקימים משפחה, היא נוטה לטירוף כי היא מרגישה שאלה לא החיים שיועדו לה גם כאן. ביום היפה האחרון שאתם חווים, אתם הולכים עם ילדכם לים, והשמיים נפערים באור גדול. עולמך נטרף באלימות כמו עולמה של הזבובה; אתה רואה ילדה יושבת על כיסאות שמודבקים לתקרה; כרישים ששוחים סביב חלונות מגדלים; אתה רוקד עם אווה באולם ריקודים גדול, ואתם חוצים אותו שוב ושוב ועוברים דרך שעריו בחזרה לתוכו; ואז, הכל קורס לתוך החשיכה.

לבסוף, אתה מוצא את עצמך בחלל ריק, מפוזר ומפורק לחלקיקים וקפוא בזמן למול עין ענקית ועצומה. היא נפקחת, ונשמעת שאגה איומה בשפה לא ברורה. השאגה מתמשכת ומתמשכת, אתה רוצה שלא לשמוע אך אינך יכול – היא נובעת מכל מקום, דרך כל חלק ממך. לבסוף הצעקה מתחלפת בבכי של ילד. העין הולכת ומתכווצת, עד שנגלה לפניך יצור קטן שבוכה. אתה עודך קפוא במקומך, אך רוצה לגשת אליו, לשאול מה העניין, אולי אפילו בניסיון לנחם.
"אני לא מסוגל ליצור עוד" הוא אומר, כמתוך ראשך המפוזר בחלל. "אתה מבין, מישה, הייתי חייב להשליך את הדבר האפל והנורא שיצרתי. אני בודד כאן, ולא מרוצה מהתוצאה. אני רוצה חיים פשוטים יותר... נטולי אחריות, נטולי אשמה, נטולי קיום."
החלקיקים שלך מתאחדים זה עם זה לכדי מולקולות, תאים, רקמות, גוף. אתה מקבל את צורתך בחזרה, וניגש אל היצור המבוהל. אתה מניח את ידך על כתפו בניסיון לנחם, במחשבה שאתה מבין על מה הוא מדבר. הוא מסתכל עליך בהבנה, כאילו שהוא קורא את מחשבותיך. הוא מוחה את דמעותיו, מוציא דף מקופל מכיסו ונאנח. "אתה צודק. אם לא אצור, לא יהיה לי דבר, ואני מפחד מהכלום כמו מהחושך. אתה יכול להישאר כאן איתי אם תרצה: יותר נחמד לי לא להרגיש יותר לבד."
אתה מחייך אליו ומחבק אותו לחיקך. למרגלותיכם מתגלגלים מן הריק טושים צבעוניים.