שלומית ליבוביץ
(וסביר להניח שיש לפחות אחד כזה)
מישהו מביט בי עכשיו מהצד
מעומקי המועקה והבדידות התהומית של צהרי שבת שרבית, יצאתי מהמזגן ולקחתי את חיות המחמד שלי ואותי לסיבוב, שבו אקנה לי קפה קר. ליציאה כזאת קוראים ברוּחְנִיקִית "פעולה של אהבה", והפעולה שבה בחרתי מכוונת אהבה גם אלי וגם למחמדים שלי. למזגן קוראים בערבית מוּכָּייֶף – מילה מושלמת בדיוקה – כי זו הפעולה שלו - מכייף, אבל את נפשי הוא לא הצליח לכייף, אז כיביתי אותו ויצאתי לאוויר המחניק, היבש והחם כל כך בחוץ.
הם היו מעורערים ולחוצים, הטיגריסים שלי, ושאגו כבר כשפרצו מהמעלית לחדר המדרגות. הם נהמו גם על הבחור ששטף את האוטו ברחוב שלי ואני משכתי ברצועה חזק וחד והצמדתי אותם אלי בנזיפת "שקט". מרוב שהתעסקתי בטיגריסים שכחתי לשים לי מוזיקה באוזניות.
אם מישהו היה מביט בי עכשיו מהצד (וסביר להניח שיש לפחות אחד כזה) הוא היה רואה אשה תל אביבית בגיל העמידה, לבושה שמלה שיקית קייצית שעליה מצוירים ורדים אדומים, שיערה ארוך, חלק ואפרפר במתכוון, נטולת איפור, כפכפי ים ברזילאים עם יהלום מזויף לרגליה, ושני טיגריסים מדבריים, יפיפיים ודקי גזרה, שפרוותם בוהקת ומפוספסת בזהוב וכתום ושחור, עיניהם ירוקות, אזניהם מעוגלות ופרצופיהם נחמדים, קשורים זה לזה ברצועה תכולה אחת, ששני קצותיה מחוברים לשני ווים כסופים, שכל אחד מהם אודק קולר שעל צוואר כל טיגריס ויד האשה אוחזת במרכז הרצועה האחת.
כקליע מקנה רובה נורתה לפתע בריצה אל הרחוב בו הלכנו, ילדה שמנמונת כבת עשר, מושכת ברצועה לביאתלברדור צעירה, זהובה ועגלגלה כמותה. הטיגריסים שלי נבהלו מהחדירה הפתאומית למרחב שלנו ושאגו בקולות רמים על הלברדורית ועל הילדה, ואני הדקתי אותם לרגלי וגררתי אותם אל מאחורי גדר ונעמדתי, ידי אוחזת בחזקה ברצועה המקוצרת, בעוד הם רושפים ונוהמים והמתנתי שהילדה והלביאה שלה תצאנה לנו משדה הראיה. אבל זה לקח להן זמן לא מבוטל, כי הלברדורית נעצרה ונשכבה בהכנעה, גבה על האספלט החם, בעוד הטיגריסים שלי ממש לא מתרשמים ממחוות הכניעה והממשיכים לרשוף, ואני רציתי למות קצת. אחרי יותר מדי זמן, משכה הילדה ברצועה והן המשיכו בדרכן ואני והטיגריסים נחלצנו סוף סוף מהקפיאה במקומנו מאחורי הגדר ונכנסנו לסמטה המובילה אל השדרה.
בכניסתנו לסמטה צצה מולנו ילדה שמנמנה אחרת, כבת עשר אף היא, שהלכה לכיוון שלנו. הילדה הנוכחית, בניגוד לקודמת, היתה כהת שיער, ולא זו בלבד שלא לוותה בחיית מחמד משלה, אלא שהיתה מהילדות האלה שפוחדות פחדמוות מחיות. למרות שהטיגריסים שלי כבר היו מפויסים ושוקטים קפאה הילדה על מקומה, והמצח שלה וקו השיער נטפו זיעה למרות החמסין הכבד, ואז היא החלה ללכת אחורה, בקצב זהה לקצב ההתקדמות שלי קדימה, אל תוך הסמטה ולעברה. קיצרתי את הרצועה, הצמדתי אלי את הטיגריסים ורציתי לומר לה משהו שיניס את הפחד, אבל המילים נתקעו בתוכי ולא עברו את דל שפתי, כי פתאום לא הייתי בטוחה, האם זה ילד שמנמן בטי שירט אוֹבֶרְסַייְז שחורה עם להקה כלשהי מודפסת בחזית ושיער ארוך, גלי, דבוק בזיעה לקרקפת, או שזו ילדה שמנמנה שנראית כמו שכפול של הילדה הקודמת, רק ששיערה כהה ובמקום לביאת לברדור היא אוחזת בפוביית חיות קשה. ובגלל שלא הייתי בטוחה אם זו בת או זה בן, לא הצלחתי לנסח במילים "אל תפחד / תפחדי מהם" כי המגדר תקע לי את המוח ונעל לי את הלשון. פשוט יותר היה לי לומר "מָא תְחַפֶיש. הוּמִי מָא בִּיעַמְלוּש ווַלָא אִישִי" כי בערבית אין לי שמץ של קפדנות מגדרית. ושוב הרגשתי את הרצון לא להיות. לאט לאט וללא אנרגיה זלגה מפי העברית והפטרתי "לא לפחוד – הם לא עושים כלום", ומשהו ממה שעשיתי עבד, כי הילדה אזרה אומץ ורצה מהר, עוקפת אותי, בעודי חוצצת בין הטיגריסים לבינה והופ - היא היתה כלא היתה, ואני והטיגריסים הגענו אל השדרה, זו היורדת אל הים.
אם מישהו היה מביט בי עכשיו מהצד (וסביר להניח שיש לפחות אחד כזה) הוא היה רואה בחור כבן שלושים, בגופיה שחורה ומכנסיים קצרים, ששריריו משורטטים יפה ורגליו שעירות, ששיערו מסופר בתספורת אופנתית, משקפי השמש המכסים את עיניו מסתירים את המבט האטום שבהן, וידו השמאלית אוחזת ברצועה כחולה אחת, שלכל קצה שלה מחובר טיגריס רזה, מפוספס וחתיך.
הטיגריסים שלי אמנם רגועים עכשיו ולא שואגים על בני אדם, אבל מספיק שתעבור חיה אחרת בשדרה והם שוב יתפרצו בשאגות. "זאת את שמחרפנת אותו כל פעם" אני יוצא על לילי - הטיגריסית האם ומביא לה מכה קלה על האף הפחוס. את לילי - המלכה האם, הבאתי מסיני בלי לדעת שהיא בהריון, וטייגר - הטיגריס הבן, הוא אחד משני הגורים שהיא המליטה אצלי בסלון. כןןןןןן, אני יודע כמה שהשמות שלהם שחוקים, ובכלל התכוונתי לקרוא להם מָגְ'נוּנָה ודָגְמוּש, אבל בחלום הם באו לי, השמות האלה: לילי וטייגר, ועם חלומות אני לא מתווכח, אפילו לא במחיר של מקוריות. ומקוריות זה מחיר כבד לשלם, תודו.
טייגר ולילי ממש בסבבה עכשיו וכבר לא נוהמים, לא על אנשים ולא על טורפים אחרים בשדרה. יש משהו מאד קפיצי בסוליות הנעליים שלי ואני אוהב את זה. אני מסתכל 360 אבל לא רואה אפילו שווה אחת בסביבה. אולי תהיה אחת בַבּוּטְקֶה של הקפה הקר.
בדוק שהַבּוּטְקֶהקָפֶה הוא לא רק של קפה קר, אלא גם של קפה חם ותה מכל מיני סוגים, ומשקאות קלים קרים, וגם כריכים פנסי וסלטים פלצנים ומאפים ומה לא, ואני מתבאס לגלות שכרגע הוא כמעט ריק. חברתי זה לא יהיה הפעם, אבל יאללה נו, נאסוף קפה קר, לפחות אין תור, רק איזה מישהי שכבר מקבלת שירות, בחורה אמריקאית מקועקעת ושמנה (איף, למה כולן שמנות היום?) שעברה את השלושים, שמנהלת באמריקאית שיחה שלא נגמרת עם הקופאית האמריקאית של הקפה "ווָאוּ, אוֹסוֹם, הָאוּ לוֹנְג דִיד יוּ סֵיי יוּ'ב בִּין לִיבִינְג אִין נוֹרְט' תל אביב?"
אני נעמד מאחורי השמנה, מהדק את האצבעות שלי לרצועה ולא מסתיר את חוסר הסבלנות שלי. השרירים ברגל שלי קופצים וגם איזה שריר אחד בלחי שמאל מקבל איזה טיק והטיגריסים נדבקים ממני במחלת הקוצר רוח ומתחילים לנהום על ההורים ושני הילדים המעצבנים שלהם שנכנסים לנו לפריים ולתור. יש מצב שהנהמות שלהם יזרזו אותה (זוז תַּחַתשָמֵן זוז כבר). אבל החפירות של האמריקאיות בתל אביב, כמו החפירות של הרכבת הקלה, אפילו לא מראות סימן של מתקרבות לסיום, ואני שוב מרגיש את המועקה זוחלת מתחת למשקפישמש, חודרת פנימה ושולחת אצבעות ארוכות ואפלוליות שתופסות לי את החזה והבטן, כמו בסרט אנימה. אני נכנס לטלפון ומקבל שוט קטן של דופמין למוח, אבל אז הלקוחה שופכת רשימת קניות שאין לה סוף, כריכים ושתיה ומאפים ועוד כל מיני שטויות, כשעל כל מוצר היא מתייעצת שעה עם הקופאית, באמריקאית, אלא מה? והתור מאחורי מתחיל להתארך והטיגריסים שלי שואגים על כל מי שמצטרף לתור, כי הם שומרי התור עכשיו, וכל התור הזה רק משפחות או בנים או בנות שנראות רע (יאללה רוּח יא טִיז, רוּח). בסוף בסוף היא משלמת בטלפון ויוצאת לי מהפריים. אמן שישדדו לך את האָפֶּל פֶּיי בעוקץ דיגיטלי, ימגעילה. על זה הביטוח לא מכסה, סבבה?!
הגוף שלי נצמד לדוכן וממתין שהקופאית שנעלמה בעומק הבוטקה תחזור לשרת. כשהיא תשוב עוד דקה-שתים ככה, אני אזמין ממנה קפה קר שלוש מנות אספרסו עם חלב רגיל ומלא קרח ואני אתן לה שם בדוי ואני אשלם לה במזומן ואני לא אשאיר לה טיפ, כי היא ממש הביאה לי את הסעיף - היא והאמריקאית השמנה והאָמֶרִיקאיות של שתיהן, וארצות הברית של אמריקה באופן כללי, והזמן שמתקצר או מתארך בלי שום הגיון או התאמה לקצב שלי ושל הטיגריסים שלי ובכלל הכל.
בשניה שבה אזרוק על הבר של הבוטקה מטבעות בכמות מדויקת בלי טיפ, הבָּריסְטָה יקרא בשם הבדוי שלי ואני אעבור לצד השני של הבוטקה, איפה שהאמריקאית המקועקעת כבר ממתינה לקבל את ההזמנה האוֹבִּיסִית שלה, ואני אקבל מהבריסטה כוס חד פעמית שקופה עם מלא קרח, קפה וחלב, ועליה מכסה שקוף ומעוגל ואני אתקע קשית בחור שבמרכז מכסה הפלסטיק, ובאותו זמן האמריקאית תלטף את הטיגריסים שלי, שעכשיו כבר לא נוהמים על אָפְחַד, ואפילו עושים לה פרצופים מתנחמדים.
אני מחזיקה ביד שלי את הכוס השקופה כאילו, שמה עלי פרצוף של נָנְסִי בּוֹטְווִין מהסדרה שהייתי רואה שהייתי קטנה, מושכת את האף שלי למעלה ואת הטיגריסים שלי החוצה מהבוטקה של הקפה וחוצה את השדרה, ואז אני קולטת ששכחתי לשים לי מוזיקה באוזניות, וזה כאילו מה שמונע מסיבוב הזה להיות מוּש. כי מה שהוא אמר לי אתמול, הבן שלי, הוא כאילו אמר לי הבייבי: "אמא תצאי לסיבוב בחוץ ותשימי מוזיקה באוזניות ותראי את העולם ותצחקי". ואני כל כך רוצה לצחוק שאני עוצרת בפינה שהשדרה פוגשת את הרחוב ומוציאה מהתיק שלי את האייפון ואת האוזניות חוט הלבנות. בחיים לא יתפסו אותי עם איירפודס. איירפודס זה לסאחים כאילו. אבל האוזניותחוט הסתבכו אחת בשניה ובגומי לשיער שהיה השכן שלהן בתיק שלי, וכאילו את כל ההסתבכויות האלה אני אמורה להתיר, עכשיו, ברחוב, עם שני טיגריסים ביד אחת וקפה קר בשניה, והכל בשם השלמות כאילו?!
אם מישהו היה מביט בי עכשיו מהצד (וסביר להניח שיש לפחות אחד כזה) הוא היה רואה אשה צעירה, ארוכת רגליים ושיער, בג'ינס מהוה וצמוד שגזרתו נמוכה ובחולצה שחורה וצמודה, שבין שוליה לבין חגורת הג'ינס נחשף פס צר של בטן שזופה ומצולקת קיסרית בתחתיתה, שואבת קפה קר בקש שתקוע בכוס הפלסטיק השקופה שבידה, אוחזת בשני טיגריסים הקשורים ברצועה אחת בצבע תכלת. המבט בעיניים שלה מוטרף או מבוהל. מה הסיפור שלה בכלל?
אז אני שמה את הכוס על ספסל, מסתכלת ימינה, שמאלה, קדימה ואחורה כדי לראות מי מסתכל עלי עכשיו. אוֹמַיְגָאד. זה הוא פה עכשיו, כאילו מתצפת עלי ממרחק? אני לא רואה אותו, ובאצבעות מגושמות אני מנסה לנתק את האוזניות מהגומי ולהתיר את קשרי החוט הלבן, אבל בינתיים האייפון שלי, שיש לו כאילו חיים והעדפות משל עצמו, מתחיל לנגן על רמקול את מה שהשאפל מביא: את "יהיה טוב" של דיוויד ברוזה, והלחיים שלי מסמיקות ואני כאילו מתה מבושה על השיר שעולה מהאייפון שלי ומתפשט אל הרחוב וכל מה שאני רוצה עכשיו זה להתאדות ולהיעלם.
וזה לוקח ים זמן, להתיר את הקשרים כאילו והטיגריסים מאבדים סבלנות ושומרים על הספסל ועלי. הם תמיד נלחצים שעוצרים, הם כאילו מתחילים לשמור על המקום ולשאוג על כל מי ומה שמתקרב. ושוב אני מסתכלת מסביב ושוב אני מנסה להשתיק אותם כמו שמנסים להשתיק תינוק בוכה ושוב אני מתה כאילו שזה יגמר כבר ומהר. הכל. "זאת את שמדליקה אותו כל פעם מחדשש" אני אומרת למלכה האם, הפעם בשקט אבל באסרטיבי, כמו שמחנכים אַטְפַאל. אני מסיימת כאילו לפרום את כל הקשרים, "לפעמים אני נשבר, אך הלילה הו הלי-יי-לה" מנגן לי באוזניות, ואני אוספת מהספסל את הכוס השקופה ואנחנו מתקדמים קדימה כאילו ומתקרבים לריבוע הרחובות הקטנים שבו נמצא הבית שלי.
שאנחנו נכנסים לסמטת ארון הבגדים, אני טסה כאילו בתוך ראש שלי לאיזה עתיד וירטואלי, שבו אני מקבלת מדלית זהב על ניווט ספינת חלל ואני מניפה ביד ימין גביע זהב והצפורניים שלי – אוֹמַיְגָאד - לק ג'ל בצבע זהב עם טיגריסים קטנים וכחולים ואני כל כך עסוקה בציפורניים, שהן מסתירות לי כאילו את הסמטה הריקה שבה אני הולכת כמו איזה רובוט עם הטיגריסים שלי, שואבת קפה בקשית ומוזיקה באוזניות. הסמטה הזאת היא כאילו ארון הבגדים של נרניה שאני מקריאה לארנבון לפני השינה, היא יוצאת מהרחוב הסואן ומובילה לריבוע הרחובות השקט שבו נמצא הבית שלי.
שאנחנו נכנסים לריבוע, הטיגריסים שלי כאילו שקטים, אבל אז הם קולטים את הטרייר האפור מהרחוב שלנו, מושך אחריו ברצועה את הבעלים שלו. המלכה האם מאוהבת קשות בטרייר האפור, אולי בגלל שהוא הזכר הלא מסורס היחיד בסביבה. אז כל פעם שלילי שלי והטרייר נפגשים, אפילו שהם רק רואים מרחוק, הם בוכים יבבות של כיסופים כאילו. כיסופים זה מילה יפה. טייגר הבן, אפילו שהוא מסורס ואולי דווקא בגלל, שונא את הטרייר האפור באותה רמה שאמא שלו מאוהבת. הבעלים של הטרייר מָזֶּה חתיך, אוֹמַיְגָאד, הייתי מפלרטטת איתו הרבה יותר אם לא היינו כל כך שכנים. למראה הטרייר, נמשכות לטייגר האוזניים אחורה, חרטומו נשלח קדימה כחץ ושרירי גופו נדרכים, ואז הוא מזנק ושואג ושואג ומזנק לכיוון הטרייר האפור והוא כמעט מעיף אותי ואני מושכת חזק ברצועה והטיגריסית-בת שלי מיללת אהבה לאפור והטיגריס-בן שלי מעיף עליו שאגות ונהימות של זעם ותיעוב. כַּאִן.
אבל כשאנחנו נבלעים לתוך הרחוב שלי, הטיגריסים פתאום נינוחים שניהם, והם אפילו מפזרים מתיקות ומגרגרים לנער שמן שיושב על גדר אבן וממתין למישהו או שמשהו יקרה.
כבר במעלית מותרים הקולרים והטיגריסים משוחררים לנפשם. כשאנחנו נכנסים הביתה, אני בראש והטיגריסים אחרי בטור, אנחנו מוצאים את הבית ריק מאדם, בדיוק כמו שהיה כשיצאנו, אבל בחלליו מתנגן עכשיו צ'לסי מורנינג של ג'וני מיטשל שמשמיע הרדיו הדלוק, ובנעלים אדומות לרגלי אני אפילו רוקד לעצמי קצת, לפני שאני מתיישב על הכורסה, מדליק את המוּכָּייף ושותה קפה קר.