רות חוף
שמיים
היום השמיים נפלו על המדרכה, פתאום ככה סתם, נשפכו מלמעלה למטה והתערבבו עם הארץ.
עמדתי בתוכם והשפלתי אליהם מבט: שמיים בצבע אספלט, מלוכלכים וכחושים, מוצקים כמעט,
לא נמדדים במרחק. רגליי דרכו על רקיע שקרס אל תוך השאון, רקיע נטול הוד, אך קרוב
מתמיד. מסביבי עוד אנשים דרכו על השמיים, הם לא פסקו מהליכתם היומיומית, השאירו
עקבות בערפל שהחל לעטוף את הכביש. איש אחד משך ברצועה כלב אחד שרחרח את
השמיים, נעצר, הרים רגל אחת והשתין עליהם. הבניינים הטילו צל שחור על השמיים
והאטמוספירה נכלאה בקרקע. השמיים שנדבקו לאדמה התמלאו בשאריות רחוב שהתפזרו
בהם, עטיפות ושקיות טועות, מרחפות, נאחזות בחלקות עננים, שהלכו והתפוגגו בתוך צעדים.
מתחתיי ציפור סבוכת נוצות ביקשה לעוף, המריאה פעם ועוד פעם כמו מיתר שנמתח עד סופו
אך הכנפיים לא ידעו את כיוונן, המרחבים נשכחו במרצפות והאופק הגיע רק עד גובה הברכיים.
התכופפתי ונגעתי בשמיים מתחתיי, הם היו נינוחים ועצובים, ספוגי תפילות טועות, הלומי בומים
על קוליים . הרחק, במדרכה ממול שקעה השמש פנימה פנימה אל תוך שפת הכביש. קראתי
לתוך השמיים מתחתיי (אולי אלוהים מקשיב טוב יותר מלמטה) מה עכשיו?! מה עכשיו?! אבל
השמיים הנפולים שתקו בדיוק כמו השמיים העליונים, אז צעקתי מילים מוזרות כמו: חזזית
יקנעם וחותלות. חיפשתי את ההד של המילים, אחרי כל סיומת הקשבתי קשב רב, כמו שלא
הקשבתי מעולם, אך לא היה זכר להד, המילים נבלעו עמוק בתהום הרקיע.
היום השמיים נפלו. חשבתי שהגשם ירד מלמטה למעלה והכל יתמלא אוקיינוס, אבל בעצם דבר
לא קרה, רק השמיים נפלו. מלאכים הלכו לאיבוד, כוכבים שקעו עמוק בחריציי הבלטות והעולם
משום מה ממשיך להסתובב. עולם פעור לרווחה, ללא שכבת הגנה, ללא מקום אחסון לאופק