נניח והלכת לסופר

"So heavy I fell through the earth”  

Grimes

​

בשוכבך על הספה את מביטה במעיל התלוי בהתרסה הקורא עלייך תיגר. את נמשכת לשני כיוונים שונים: אם תיוותרי מאוזנת על הספה לא תתהלכי והקלוריות ישארו במקומם. את תרגישי אותן בכל פעם שידייך ינוחו בצידי גופך, בצמוד לאגן. אם תלכי לסופר תורידי אך גם תוסיפי בגלל 

 

הָאָטוֹמִים הַקְּשִׁיחִים

שֶׁמְּשַׁוְּעִים לְמִפְגָּשׁ עִם הַלָּשׁוֹן

וְיִתְמוֹסְסוּ דַּרְכָּהּ,

(כְּאִלּוּ וְהָיְתָה רוּחַ רְפָאִים)

 יִצְנְחוּ אֶל רִצְפַּת 

 

הפה מבקש יותר מדי מהמוח שמבקש יותר מדי מהגוף. הגוף התמים שלא מבקש דבר נתון לגחמות של כלל האיברים החיצוניים והפנימיים. הגוף המסכן שלא יודע לבקש את הטוב ולגרש את הרע. הגוף שיושב בשקט ומחכה להחלטה שלך ושל שותפייך, בעודו מפחד לפלוט רחש קל שבקלים. על אף שאת יודעת זאת, האוזניים מזדקרות ומחפשות את גלי קול עצתו החד משמעית. את מבקשת ממנו שישבור את החומר ויבקע דרך מסך הפלאפון: באפליקציית הגלריה, תמונה תמימה לכאורה שלך ושל חברייך עומדים ומדברים בבר. בוהן ואצבע מורה מתרחקות האחת מהשנייה וצובטות את התמונה פנימה. האצבע המורה מושכת את התמונה ימינה אל דמותך, אל חולצה מורמת קמעה מעל למכנסיים, ואת רואה

 

שֶׁהָאֲדָמָה תַּחְתַּיִךְ קְעוּרָה

וְעוֹשָׂה כָּל שֶׁבִּיכָלְתָּהּ

לְהַחֲזִיק אוֹתָךְ עַל פְּנֵי.

אַךְ בֵּינֵךְ לְבֵין הַנְּפִילָה מַפְרִידָה לְעִסָּה אַחַת בִּלְבַד. 

בְּסוֹף אַתְּ תִּכָּנְעִי וְהִיא תִּכָּנַע וְתִפְּלִי דֶּרֶךְ הַקְּרוּם, הַמַּעֲטֶפֶת הָעֶלְיוֹנָה, הַגַּלְעִין הַחִיצוֹנִי וּבִצְנִיחָה חָפְשִׁית תִּתְרַסְּקִי עַל רִצְפַּת הַגַּלְעִין הַפְּנִימִי שֶׁל כַּדּוּר הָאָרֶץ.

 

את מכבה את הפלאפון, דוחפת אותו תחת כרית הספה, רצה אל המקרר וטוחבת את הראש פנימה. בפנים יש אורז שאוצר ירקות צבעוניים, עוף בצבע חום-דבש, תפוחי אדמה חרוכים, גזרים טריים, תפוחים פריכים, ביצים קשות וחיות, יוגורט מותסס אבל

 

פַּעַם קָרָאת שֶׁאֶת הַמִּלָּה יוֹרְנִינְג 

אֶפְשָׁר לְתַרְגֵּם לְעֶרְגָּה אוֹ כְּמִיהָה 

וְהִסְכַּמְתְּ.

עַכְשָׁו כְּשֶׁהַחֶסֶר נוֹשֵׁף

קֹר יֵאוּשׁ עַל הַפַּרְצוּף 

אַתְּ אוֹמֶרֶת לְעַצְמֵךְ:

"לֹא קַיֶּמֶת מִלָּה חֲזָקָה מַסְפִּיק בְּעִבְרִית".

 

הגוף שלך תמיד ישווע אל אותו חוּם-מתוק ששולח אדוות סיפוק מתחת לעור. אל עטיפה צבעונית עליה מתנוססת הבטחה. את סוגרת את המקרר ונעמדת בנקודת האמצע שבין הספה והמעיל. אפשר לצאת להליכה, אבל אפשר גם אפשר פשוט לתת לעצמך, להיכנע, להתענג, מבלי להרגיש כל כך

 

אַתְּ הָאָדָם הַנּוֹרָא בְּיוֹתֵר אֵי

פַּעַם שֶׁהִתְהַלֵּךְ עַל פְּנֵי

כַּדּוּר הָאָרֶץ.