את חושבת שאת משוררת

וּלְרֶגַע קַל הָאֲוִיר מִשְׁתַּנֵּק

גַּל עֵד נֶעֱמָד וּמִשְׁתַּקֵּף בְּעֵינַיִךְ.

הַחֲלוֹמוֹת זָרְמוּ עַל אַסְפַלְט 

כְּפַסִּים לְבָנִים שֶׁל תִּקְוָה, 

הֵם שָׁטְפוּ אוֹתָךְ. 

עִם סַחַף בּוּצִי רִאשׁוֹן 

חָמַדְתְּ עַנְפֵי קוֹצִים, 

נִסִּיתָ לֶאֱחֹז בָּהֶם, 

אַחֲרֵי דָּקְרוּ אוֹתְךָ, 

אַחֲרֵי שֶׁדָּקְרוּ 

הַרְגָּשַׁת לִטּוּף, 

אַחֲרֵי בֶּאֱמֶת לִטְּפוּ 

וְנֶחְתַּכְתְּ בַּבָּשָׂר הַחַי, 

אַחֲרֵי צִיקְלוֹן תָּקַף אוֹתָךְ 

וְרָאִית קֶרֶן מִבֵּין הַמְּדוֹכוֹת, 

אַחֲרֵי נֶאֱחַזְתְּ בַּקֶּרֶן 

וְגִלִּיתָ שֶׁהִיא בִּלְתִּי אֲחִיזָה, 

רֶגַע וַהֲבָנַת שֶׁהִיא שְׁקוּפָה, 

אַחֲרֵי יָדַעְתְּ שֶׁהִיא שׂוֹרֶפֶת, 

אַחַר כָּךְ נִשְׂרַפְתְּ, 

לָקַח זְמַן וְהֵבַנְתְּ 

שֶׁעִם הָרֶמֶץ תִּצְטָרְכִי 

לְהַמְשִׁיךְ כְּלַהַב בְּיָדֵךְ, 

אִם קֻשַּׁט יִיטַב בְּחַיַּיִךְ 

וְאִם לֹא הִסְפַּקְתְּ תִּתְמוֹדְדִי. 

גַּם כְּלָבִים הִסְתּוֹבְבוּ 

סְבִיבֵךְ מִתְנַשְּׁפִים, 

הָרוֹק הִשְׁפְּרִיץ, 

נִסִּית לְהָבִין אוֹתָם, 

לֹא הֵבַנְתְּ

נִסּוּ לְהָבִין אוֹתָךְ, 

נִשְׁאֲרוּ חֲשׂוּפֵי שִׁנַּיִם