top of page
שקט.
העט נעלם. כעת הפוטנציאל רחב ביותר: אין שקית, אין שותף, אין חפצים, אין בגדים, אין דני ואין עט.
הבית מלא מילים.
אני מסתובבת בסלון ומסתכלת על הקירות. המילים מרצדות, מהבהבות, עוצמתן מונמכת, הכתובות מתעמעמות. השקט בוקע מתוך אזור מסוים בקיר ומתפזר. מילה גדולה ומוארת מתקרבת אליי: סליחה.
סליחה, מבקשים הקירות.
"סליחה," אני ממלמלת לעצמי. "אני סולחת," אני אומרת בקול. הקול מתגבר ומהדהד ברחבי הדירה, נע מקיר לקיר, מחדר לחדר, מהתקרה לרצפה, מהמסדרון למרפסות, מפרק לחלקיקי אבק את הזיכרונות וסוחף אותם החוצה. במרכז הרצפה עומד גביע שקוף מלא סודה.
אני מרימה את הגביע ושותה.
להמשך קריאה
השקית
מאת שירי זינגר
bottom of page