תמרה חלוצי
בעקבות "בורחס ואני"\ חורחה לואיס בורחס, מתוך "גן השבילים המתפצלים"
האחרת ואני
אלה יחסים בלתי פתורים, שתמיד עומדים בעינם עם הפרסונה שלי, שהרי תמיד קורים הדברים למישהי אחרת. אני יכולה ללכת ברחוב כזה או אחר, אפילו ברחובות ילדותי החנוקה, שסימני אצבעות עוד ניכרים על צווארה, אני יכולה גם להסס בפניות ולהסתבך בצמתים כהרגלי, אפילו לעצור בצד הדרך ושכל סבך שבילים יוסיף ויתפצל ליער אפשרויות של ממש – אני יכולה לעשות את כל זה, ועדיין הידיעות אודותיי לא יגיעו אליי. לא יותר, בכל אופן, מֵהֶדֶף דפדוף קל בספרון ביוגרפי. אני יכולה גם למצוא נחמה בדברים שאני אוהבת, להזכיר לעצמי שאני סך הכל רק בת אדם. אני אוהבת: מכונות כתיבה, כרכרות, טלפון חוגה – דברים שאינם מתקופתי, וכן טעמו של קפה, שירתה של אמילי דיקנסון.
מדוע אני מסכימה לחיות? האם הספרות מצדיקה את קיומי, או מתרצת אותה, לכל הפחות? והתהיות הבלתי נגמרות עצמן – מה כוחן?
אולי רק הדפים יכולים להציל אותי. ואולם אין הדפים שייכים לאיש או לאישה, רק לשפה עצמה. אם כן, במי אני-עצמי עתידה להוסיף ולהתקיים?
לאיטי, אני מוותרת על הידיעות כולן. "שפינוזה קבע, שכל דבר מוסיף להתקיים במהותו העצמית. האבן לעולם מבקשת להיות אבן, הנמר מבקש להיות נמר", ואולי ישנה גם תודעה שכזו, הנפרשת כמו שמיכה על הדברים: תודעה עצית לעץ, תודעה דובית לדב, תודעה אלוהית לאל ולה אף תהודת אדם. ובמילותיה הבהירות של אמילי אני שואלת אותי: אני אף אחת, ומי את? האם גם את – אף אחת? אני מוצאת עצמי יותר בשיריה מאשר במילותיי-שלי.
אם אמנם הנני מישהי, אני צריכה להישאר כאן על מקומי, אף שקדם-ההנחה שהינני היא שאלה אינסופית במשוואת לולאה. אולי קיומי הוא תמיד משאלה. אני רואה לנגד עיניי יְלָדוֹת משחקות או מתבוננות מטה, ובעצם על מוטת ידיהן-כנפיהן הן תוהות. ואולם ברגע הבא אני מגלה כשעיניי הפנימיות נפקחות – שהרי זוהי ילדה וילדה-ציפור המביטות בגור חתולים בתוך קן של ציפור – כמעשה מתוך מיתולוגיה של רחובות אחרים, של יַלְדוּת אחרת. וכך גם אני, כמו רבות לפניי, מחכה לרגע הנכון לי להימתח לכדי חיבוק ולהעז להשתייך, אם לא לגור החתולים, אז להן. אם לא להן, אז להתבגרות עצמה.
האם יכולה להיות התבגרות היתומה מהתפקחות? ההרהור חוצה את ראשי במעוף ציפור מהוסס, אך הילדות שתיהן שותקות, פה ומקור שתשובותיו אינן לי.
נפשי נותרת לרחף מעל גופי במחוזות אי-הידיעה: אני לא יודעת מי מכולנו באמת נמצאת כאן, אך תמיד יש צורך באחרת כדי להימצא.
אני מאמצת את אי-הידיעה עד שהיא הופכת לשכחה,
לחידה,
למילה,
לטבעי השני.