ריטה קוגן

​

​

גם המחר מת לפעמים

​

 

1

מאשה התפשטה לאטה לקולו העגמומי של ניק קייב, שרינן דבר־מה על אודות גשרים וספינות. תחילה קילפה בחינניות מגושמת את החצאית והגופייה, אחר כך הסירה במשק ידיים מרחפות את החזייה והתחתונים. הבגדים נשמטו בזה אחר זה על המרצפות המאובקות בגון שומשום. בדל נר צהוב עבה נטול תחתית, שדלק על הארונית הקטנה לצד המיטה, הפיק לא יותר מהילה קלושה וצילה של מאשה, פעם קמור ופעם זוויתי, נע ונד על פני התקרה והקירות. רני השתרע מלוא גופו המוצק השחום על מזרן זוגי מרופט, השקוע במרכזו ומחופה סדין מרובב בדוגמת פרחים. את זרועותיו עמוסות השרירים שילב בנינוחות מאחורי עורפו הגלוח, בעודו עוקב בעיניים עצומות למחצה אחר היצורים הדקים הלבנוניים של המתערטלת האדמונית. בעוד דקה ושלוש־עשרה שניות יסתיים השיר ואז יסלק רני את הארשת המנומנמת ויקמט למופקרת הזאת את הצורה. אך לעת עתה התפרקד בנינוחות, צף על פני גלי הקול המייבב של קייב, הנשפך ממערכת השמע האיכותית שבחדר השינה – מתנת הסוכנות לכבוד חגי תשרי דאשתקד. "ווי מייק א ליטל היסטורי, בייבי," פיזם רני וניסה לגעת באישה שהתנועעה בצעדי ענטוז אל עבר המיטה. מאשה ניתרה לאחור וגערה בו בעליצות מעושה, דיבורה זרוי מבטא צרפתי קל, "אסור לגעת בנערת סטרפטיז! רק לי מותר לגעת, אם ארצה!" ואז פלטה צחקוק פתייני מתגלגל. היא ידעה שהישראלי הרבוץ הזה, עם הידיים המכוסות כשות שחורה, העיניים בצבע אגוז לוז והזין הקצר העבה, שדריכותו ניכרה היטיב מבעד לבד מאצ'תונים מהוה, יסתער עליה בדיוק בעוד חמישים שניות. ושוב, כמו בפעולות הקודמות, היא תפריח גניחות התענגוּת, ותרטיט את שוקיה, ותכווץ־תרפה חליפות את הפות, ותשזור במלמוליה את שמו של הקורבן התורן. המבטא הצרפתי שהיטיבה לזייף בחמש שפות פעל כמעשה קסם על הגברים בכלל, ועל הישראלים בפרט.

 

2

הזהות הבדויה הנוכחית של מאשה נקראה קארין מאיר. בת עשרים ושלוש, עולה חדשה מצרפת, בארץ ארבע שנים, סטודנטית סמסטר שלישי במדעי המחשב בטכניון, נערת מרסיי מחושבת ונעימת הליכות, ציונית נלהבת. שם הכיסוי שניתן הפעם לרני היה אודי גורן ודמותו הייתה שגרתית ואמינה לא פחות מזו של קארין. ראש צוות בחברת חומרה ישראלית בינונית בגודלה באזור השרון, קפדן ומסור, צבר, במקור מראשון לציון, מעשי ונבון, סרן במילואים באוגדת שריון צפונית. השמות הכוזבים והמידע הנלווה נשאבו הדדית בשיחות ליליות מתארכות שניהלו קארין־מאשה ואודי־רני בצ'אט של וואלה. כחודשיים פטפטו ברשת, תחילה ברשות הרבים ואז בחדר פרטי. לבסוף נאותה קארין לפגישה עיוורת בפאב אפלולי במרכז הכרמל בשם "הליקוי", ובתום שני חצאי גולדסטאר של אודי־רני ולונג איילנד אייס טי של קארין־מאשה הם מצאו את עצמם מתנשקים בפיג'ו הלבנה הקטנה של אודי־רני, שעל כנפהּ האחורית המשופשפת קלות התנוססה מדבקה של 'אייקום מערכות בע"מ'.

 

3

תם האקט הראשון ויחד איתו – הדיסק של קייב. הוא נבלע במקלחת, בשעה שהיא הספיגה בטישו את נתזי הזרע מהגב והישבן, ואז עצמה את עיניה והקשיבה להלמות רחמה, וראשו של הסוכן סרגֵי, עם עיניו התכולות ושערות הקש הרכות, ניבטו אליה מתוך נים ולא נים מתחשך. צעדים כבדים נשמעו במסדרון ואודי־רני קפץ למיטה, עליז ונוטף, כמו כלב שזה עתה רחץ בים. המרגלת הזאת פצצת מין אמיתית. לא סתם שלחו אותה, את האדומה המשוגעת הזאת. היא ניסתה לרמוז לו שהיא עייפה ומתה לישון, אך הוא התעקש. היללות של קייב התחלפו בתלת־האקורדיוּת הנצרדת של נירוונה ואז בהתקפות־נסיגות של הפיקסיז. כאשר הניח לה סוף סוף, שרירי ירכיה המו בכאב מתיחה, כמו אחרי רכיבה על סוס רחב גו.

 

4

היא ידעה עליו הכל. מתי הוא קם בבוקר, מתי חוטף שנ"ץ ומתי הולך לישון. באיזה משחקי כדורסל צופה באדיקות ועל איזה מדלג. מתי סועד במסעדות הערביות בעיר התחתית ומתי מוזמן לארוחת שישי אצל הוריו. הכל כולל פחית קולה דיאט נצחית, נעלי עור אורטופדיות בצבע בז' וכובע מצחייה אדום־שחור שחבש בנסיעות. הוא לא ידע עליה כלום. כמובן שהוא היה משוכנע שהוא יודע, אבל הוא לא, האמינו לי. אני הייתי זה שאימן את מאשה ותכנן את הפעולה הזאת בפרטי פרטים, ולכן הכל התנהל כפי שצריך. לכן היא ידעה עליו הכל, והוא רק שגה באשליית הידיעה. בחֶברה שבה עבד פיתחו שבב עבור יחידת עילית חשאית של חיל האוויר הישראלי, שם הוא מילא תפקיד של קצין טכני בכיר. השבב נועד להשתלב במערכת חיסול המונים חדשה שהתאפיינה בפעולה "שקטה". ארצי־מולדתי שטיפולהּ במורדים הצ'צ'ניים לא התקדמה כפי שביעות רצונה, ביקשה לנסות את המערכת על אי־אלו מחנות פליטים. מאשה הצטוותה להשיג מרני את המיקום המדויק של מעבדות החברה (עיר תחתית, חיפה), וכשזה יושלם, להיעלם ולחבור תחת הסוואה לצוות ההסתערות. סרגי, שליווה את מאשה בסתר בכל אשר פנתה מחופש לשליח של דומינוס פיצה, צורף אף הוא לצוות הפריצה. ידעתי כי הנער הגמלוני הזה ירחיב את ליבה המיוגע של הסוכנת המצטיינת שלי ויבטיח את תִפקודהּ המיטבי. אני, הקומיסר, מן השרידים האחרונים של ארגון הביון המפואר, צפיתי הכל מראש ותכנונַי לעולם היו חסיני טעויות.

5

בתום שלושה שבועות אודי זרק את קארין מחמת רגשנות־יתר שרק הלכה והחמירה לטענתו. מאשה נשנקה בפרץ של צחוק מאושר, אולם קארין הפיקה סצנת פרידה שאגנית בשיחת הטלפון האחרונה שניהלו – סצנה שלא הייתה מביישת כל אופרה, אם איטלקית מושרת ואם סבון טורקית. השיחה הסתיימה בהכרזתו של רני־אודי שהוא כלל לא פנוי רגשית ואף טס בקרוב לתקופה ממושכת לחו"ל, ובטריקת טלפון של מאשה־קארין, שמיד שבה להתמוגג בזרועותיו של סרגֵי. לאחר שלושה שבועות של חבטות באחוריה ומעיכות פטמותיה זכתה להתנחם בגופו הענוג, החלק של סרגי. בלי הרף נשקה לסבך ריסיו הכהים, לעיניו הסיניות השלוות ולעפעפיו החיוורים הדקים ככנפיו של לבנין הכרוב. 

6

הם פרצו באחת – חמישיית חמושים עטויי שחורים. הם התקדמו בניתורים קופיים לאורך המסדרון הראשי, אוחזים כלי נשק אוטומטיים עם משתיקי קול. אימה אפלה קלחה מפניהם הרעולות, מראשיהם החבושים קסדות אטומות – אימה צמיגית, כמו דמו הכהה של עובד מעבדה עלום שהשתרע ללא ניע על הרצפה הלבנה, פניו כבושות בשלולית מי שטיפה שטרם התייבשו. אחד מהם בחן בחטף את כרטיס העובד של המנוח בטרם הטמינוֹ בכיסו וכך נגאל זה מאלמוניותו: שמו היה שלומי חן. שמן היה ובלונדי, סטודנט בפקולטה למדעי המחשב בטכניון, סמסטר שלישי, חובב מערכות הפעלה ושונא נשים. תמיד הקדים לבוא כי היה עובד שעתי במחלקת איי.טי. וכך נחרץ גורלו. הם ירו והוא צנח חרש מטה – ועמו והלפטופ הכבד של איי. בי. אם. שהחזיק בידיו השמנמנות. אנקת המוות של שלומי נמזגה בצפצוף הרציף של המעבד הגווע. אולם זה לא עניין את האורחים. הם באו בשביל רני, הם באו בשביל השבב, הם ידעו כי שניהם נמצאים כאן, במעבדה – והם צדקו. תחילה ביקש רני להתגונן ואף ירה לעברם פעמיים. אחד מהם נפל ולא הגיב עוד לטלטולים הבהולים של חבריו. אחד אחר, קטן־קומה וגמיש, משך את הגופה הצידה ואז תקף את רני כמו חתול רחוב אובדני, תוקע אגרופים קטנים מבורזלים במפשעתו. רני המשותק איבד את שיווי המשקל, שמט את האקדח ונחת בחבטה על גבו.

7

כאשר התעורר מצא את עצמו אזוק, מפושק וכפות לכיסא משונה – בן כלאיים של כורסת גניקולוג וכיסא חשמלי, עם מיני מתגים וידיות. לא היה כיסא מעין במעבדה ורני ניחש כי הובא במיוחד על ידי הפורצים לכבודו. אחד מהם, בעל יציבה צבאית נוקשה, מוצק ורחב, שרקק במבטא נחשי, "השששבב? איפה השששבב?" רני כחכח, ירק וענה קצרות, "חפשו לבד, יא זונות." אחר כך חייך. חיוכו נמחה כלא היה עם הפעלת אחד המתגים. הוא חש כמו אלפי מחטים מפלחים את רקותיו ואשכיו. לצעוק לא היה יכול, כי יחד עם הפעלת המתג נקבעה לשונו במתקן עשוי עץ, מאותם המתקנים שראה פעם במוזיאון העינויים באמסטרדם. העינוי נמשך עשר דקות בדיוק  ובתומן רני, שדמה עתה לצלי מפוחם, חשף לאורחים את מיקום השבב המיוחל. הבכיר בעל העמידה הצבאית החווה בידיו האם הם מרוצים. קטן־הקומה החתולי השיב בעברית שהם אכן מרוצים. לרני הקול הזה נשמע מוכר, אך מוחו, שהושבת בגלי חשמל רבים מדי, כשל לגלות את זהות הדובר. הפורצים התאיידו באותה המהירות שבה הופיעו. הפעולה ארכה בדיוק ארבעים וחמש דקות ושתים־עשרה שניות, כאורכו של הדיסק ההוא של ניק קייב, "הבן הטוב" הזכור לטובה.

8

היא הופיעה יש מאין – דמות נשית דקה, לבושה שמלה קייצית קצרה בדוגמת פרחי לילך, שמלת "בית קטן בערבה" עם שרוולים קטנים תפוחים ומחשוף כעומק האוקיינוס. היא פסעה בסנדלי הפלטפורמה השחורים החדשים שלה על הרצפות המגואלות של אייקום מערכות. בעוברה בעטה בידו השמנמנה של שלומי שכבר החלה להתקשות. לירוי השני לא היה זכר: סרגי, שהולבש מחדש מדֵי השליח של דומינוס פיצה, הושאר על הכביש לצד האופנוע שלו ודווח כנפגע ירי בפעולת נקם עבריינית בעיר התחתית. הוא מת עוד לפני בוא האמבולנס. היא לא הספיקה לגעת בריסיו הכהים, לנשק לשפתיו העבות ההולכות ומכחילות. נאסר עליה להתקרב אליו. היא רק עמדה בצד, בתוך קהל הסקרנים וראתה כיצד כלוב הצלעות שלו מתאמץ לעלות ולרדת, כל פעם לאט יותר, על אף פעולות ההחייה החפוזות. היא דימתה את מבטו התכול־סיני מתערפל ונישא, ואת נשימתו המתוקה, האחרונה, המסורה כל כולה לקומיסר ולארגון – ולעולם לא לה. 

היא עצרה לפני גוף מפוחם, הישוב בפישוק על כיסא משונה. היא התיזה על פניו מבקבוק קטן של מים מינרליים. אחר כך שלפה מתיקה טייפ זעיר, הניחה אותו על הרצפה ולחצה על כפתור הפליי. "איי ריממבר א גירל סו וורי וול," התאונן הטייפ. העפעפיים הצלויים נרדעו, העיניים בצבע אגוז לוז נפתחו כדי חרך, השפתיים החרוכות זעו והתעוותו. "מי זאת?" הישוב הכפות התנשם בכבדות. "הו, וויר דו ווי גו באט נוור," השיב הטייפ בפאטליות יודעת־דבר. "קארין?" חרחור רדף התנשמות. "מה את עושה פה, משוגעת?" "אין דה קולוניאל הוטל ווי פאקד אפ דה סאן." "עקבת אחרַי? מה את לא מבינה?! זה נגמר!" הלשון השחורה השתרבבה החוצה במאמץ אחרון להגות קול וסמכות. "כן, זה נגמר," השיבה בסוף, כמו הד, "הכל נגמר. הוא מת, המחר שלי. לא היית צריך לירות בו. אבל אני בכל זאת רוצה לעשות לך סטריפטיז אחד אחרון. רק תזכור – אסור לגעת." היא פשטה את שמלתה הקלה, את סנדליה השחורים שסולייתם הבהיקה מדם. היא התפתלה בחתוליות גרויה נואשת, כאשר שוב ראתה למולה את איברו של רני, עבה קצר זקור ונוטה הצידה, כעין הדמייה מבודחת של מגדל פיזה. היד השרופה נשלחה לעברה. היא כיבתה את הטייפ בחבטה, שלפה מתיקה אקדח זעיר ובתנועה אחת חדה ירתה בבסיס המיני־פיזה. הירייה השנייה פילחה את אגוז הלוז השמאלי. הוא סבל שנייה אחת בדיוק, אותה השנייה שנותרה עד סוף השיר. מאשה התלבשה במהירות. אחר הברישה את סוליות סנדליה בפד לעכבר עם הלוגו של אייקום מערכות. היה עליה לתפוס מונית שירות קו 19 לכיוון הטכניון. ההרצאה בלוגיקה למדעי המחשב עמדה להתחיל בעוד עשרים וחמש דקות.