סיפור הוא מעבדה פתוחה ודינמית לספרות חורגת. הוא בקע אל האתר מתוך גווייתה הרקובה של הספרות, עטופה בתכריכי ירוק זוהר ומבצעי אחד פלוס אחד, קבורה על מדף נידח במרכול השכונתי. 
זהו עידן הפוסט-מורטם של הספרות. אף אחד לא סופר את הספרות. לאף אחד לא אכפת עוד מספרות. לכן כל יצירה של ספרות, וכל שכן הקמה של המעבדה הזו או של כתב העת "טפר",  חצרו האחורית המלוכלכת של סיפור, הם מעשי טירוף.
אם כך, לא מעבדה פתוחה, אלא בית המשוגעים שצמוד לחדר המתים. או במילותיו של טפר - יריד נשכח בעיירת פיתוח רקובה שאליו מגיעים האחרונים שבשרשרת המזון רק משום שלא היה להם משהו טוב יותר לעשות. עמומי מוח, צלופי רוחות, הם מגיעים נטולי ציפיות וחפים מיומרות. עילגים, מפוזרים, מפגרים בחלקם, קרובים יותר למדרגת החיה הם נוהמים נוכח מתקני היריד החורקים ברוח היבשה, ועולים לסיבוב כי למה לא. חופשיים כפי שרק מי שהעולם ויתר עליו יכול להיות חופשי הם המשוגעים האמיתיים לדבר.
ברוכות הבאים לבית המשוגעים.